ויהי בנסוע העם והארון

"וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה’ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם" (יג-יד).
הפסוקים האלה מזכירים את הפסוקים בתורה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', לה).
גם כאן, הארון הוא לא סתם ארון, הוא "אֲרוֹן ה’ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (יג). הבאתו אל הירדן מביאה לבקיעתו.
אבל הכתוב מדגיש שלא הארון נוסע. הכתוב משתמש באותה לשון ואומר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם" (יד). העם הם הנוסעים. הם נוסעים הנושאים את הארון, הם עמו של ה', ולכן יש להם כח. אבל אין לתלות את הכח בארון עצמו.
המתח הזה עוד ילווה את הארון שנים רבות. הפלשתים יחשבו שהארון עצמו הוא אלקי ישראל. ויתכן שגם חלק מישראל יטעו בטעות הזו. הניסים שילוו את ארון ה' בשדה פלשתים לא יעזרו לפלשתים להכיר בטעותם. להפך. אבל ישראל יבינו שלא הארון הוא האלקים. אלא הוא אות ביד נושאיו להכיר בכך שהם מאמינים באלקים.
מי שיעמוד היטב על ההבחנה הזאת הוא דוד. במרד אבשלום, ימאן דוד לקחת אתו את הארון (שמואל ב ט"ו, כד-כה), מפני שאם העם לא איתו – הוא גם לא לוקח את הארון.
עם ישראל אינו עובד חפץ. הוא עובד את ה'. אם העם נוסע אחרי ה' – ה' מחולל ניסים.