הגאווה היא מידה המושרשת בנפש האדם, מביאה אותו להכרה בערך עצמו ומתוך כך מניעה את האדם לעשיה. אך יש להזהר מצדדיה השליליים.
בספר דברי הימים נאמר על המלך יהושפט:
וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה. (דברי הימים ב, י"ז, ו).
למרות שמידת הגאווה וגבהות הלב היא מידה מגונה, הכתוב משבח את יהושפט על כך שלבו גבה בדרכי ה'. לאור זאת, יש לברר מהי הגאווה הרצויה ומהי גאווה שאיננה רצויה; מתי גאווה נחשבת לגאות ה' ומתי היא נחשבת לגאוות האדם?
ר' אברהם יפהן (המוסר והדעת, פרשת ויקהל, עמוד קי"ח) מסביר שתודעת האדם בדבר ערכו ומעלתו כיציר כפיו של הקב"ה וכמי שמוכן לקרבת אלוקים, מותרת ורצויה. אדם שתודעת ערכו ומעלתו יחסרו לו לא יראה את עצמו ראוי לקרבת אלוקים ולא ישאף לכך, ולכן הוא גם לא יפעל כדי להשתפר ולהתקדם.
התורה דורשת מכל יהודי להכיר בערכו הרם ולעמוד באומץ לב בכל המצבים.
גם הרב חיים פרידלנדר עסק בסוגיה זו, ואלו הם דבריו (שפתי חיים, מדות ועבודת ה', חלק א', עמודים קי"ב - קי"ג):
באופן טבעי מושרשים בנפש האדם השאיפה והדחף להתבלטות וגאוה, והעבודה היא "להסיר מנפשנו מידת הגאוה". השאיפה הזו שהושרשה בנפש האדם ודאי שהיא לא לצורך השלילה אלא לצורך הקדושה שבה, כדי שישתמש בה כדבר חיובי לעבודת ה' בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב י"ז, ו). הרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לו.), כשחז"ל אמרו "חייב לומר" אין כוונתם לאמירה בפה גרידא, אלא שכך היא חובת האדם להרגיש ולחיות עם הכרה זו שהקב"ה ברא את העולם בשביל כל יחיד ויחיד, וכפי שהגדיר זאת הרב דסלר זצ"ל: כל אחד ע"י עבודת ה' שלו יכול למלא את כל העולם בתוכן ותכלית, והיה כדאי להקב"ה לברוא עולם שלם בשביל עבודת ה' של היחיד. אם כן, כמה אחריות מוטלת על כל אחד ואחד להרגיש את החיוב ולחיות בהכרה זו; העולם נברא בשבילי!
הרגשה זו של המיוחדות ש"בשבילי נברא העולם" הריהי טבועה בנפש האדם, כאתגר ודחף להכיר את המחויבות שלו בעבודת ה', אבל מאידך עבודת האדם היא: "להסיר מנפשנו מידת הגאוה", להסיר את כל חלקי השלילה שבדבר.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון