את הסיפור הגדול שלנו חייבים לספר. הסיפור הזה הוא לא רק תיאור היסטורי שעובר מדור לדור, אלא סיפור חי ובועט שמחולל את הזהות שלנו כבר דורות רבים. ואת המסר הזה אנחנו צריכים להפנים.

 

את הסיפור הגדול שלנו, חייבים לספר - קודם כל לעצמנו, אחר כך לילדינו. ברור שנתווכח איך לפרש אותו - סוף כל סוף אנחנו יהודים... 
אחרי זה נוכל להמשיך ולבנות את ההמשך שלו, ביחד. 
כל אחד יקבל את המקום שלו בתוך הסיפור המשותף שלנו, ארבעה בנים, ארבע בנות ועוד הרבה. רק שנפתח את העיניים ואת הלב.
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח). 
יש אינסוף פירושים איך לפרש את הסיפור הגדול שלנו, הסיפור שהתחיל אצל אברהם, המשיך ביציאת מצרים דרך החורבן והגלות והגיע אל שיבת ציון הישנה והחדשה. רבים מלומדיו מוסיפים לסיפור פרשנות דרשנית ואגדית, רבים אחרים, חוקרים את מקורותיו ואת רבדיו הספרותיים ההיסטוריים. יש בינותם שטוענים שהסיפור הזה בכלל לא קרה, ושהוא שיכתוב מאוחר (מאוחר - זה אומר לפני אלפיים ושבע מאות שנים. הכל יחסי בהיסטוריה שלנו...) על ידי כותבים מאוחרים יותר.
כולם, אבל ממש כולם מסכימים, שזהו אחד הסיפורים הקדומים ביותר בעולם, שנכתבו לפני אלפי שנים. סיפור שהשפיע השפעה אדירה על התרבות המערבית והמוסלמית וכמובן על התרבות היהודית. 
כולם גם מסכימים שהסיפור הזה, עוד בתחילתו, כולל את הציווי וההנחיה לספר אותו הלאה ולהעביר אותו לדורות הבאים. מיליוני יהודים מספרים את הסיפור הזה כבר אלפי שנים מדי שנה בליל הסדר: "והגדת" = הגדה (כל אחד לפי פירושו), ומזכירים אותו כל יום בתפילות ובקידוש של שבת.
טוב, אז מה הפאנצ'? ש... מסתבר שמאז שהסיפור הזה נכתב ונלמד, אנחנו לא מפנימים, לפחות לא מספיק, ובטח שלא כולנו, שהסיפור הזה הוא סיפור חי ובועט. שהוא מחולל את הזהות שלנו כבר דורות רבים, ומסתבר שהוא גם מניע את גדולי שונאינו ואויבינו, הקשים ביותר. 
מה עושים עם זה? 
מתחילים להבין שהסיפור הזה הוא הסיפור שמניע את חיינו וילווה אותנו עוד המון שנים הלאה. ותפקידינו כפי הנראה הוא לנסות ולתרום למען עיצוב המשכו הטוב של הסיפור.