וגילו ברעדה

בפרק ב' הפותח במילים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם?" (א), פונה דוד המלך לאומות העולם המתקוממות "על ה' ועל משיחו" (ב) ומבהיר להן שהתקוממות זו תסתיים בכי רע, וסופן שה' יתן אותן בידו למגרן ולנפצן לרסיסים: "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" (ט).

אך דוד עצמו אינו חפץ באובדן הגויים והוא קורא להם, למלכיהם ולשופטיהם:
"וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ
עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (י-יא)

ברם יש לציין שהנחייה זו לעבודת ה' ביראה וברעדה, אינה נוגעת רק למלכי אומות העולם והיא יפה לכל אדם 'באשר הוא שם'. ואכן ממנה לומדת הגמרא במסכת ברכות מהי הדרך הראויה לתפילה:
"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש... שנאמר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב', יא)" (תלמוד בבלי, ברכות, דף ל' ע"ב)

עיקר הראיה מפסוק זה נעוצה בראשו, שהרי עבודת ה' היא תפילה, כדברי 'הספרי' בפרשת עקב: "ולעבדו בכל לבבכם – זו תפילה", ועליה אומר הכתוב: "עבדו את ה' ביראה" (רש"י ותוספות, שם). אלא שדווקא סוף הפסוק "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" צריך עיון: כיצד ניתן לשלב בצוותא את הגילה עם הרעדה? האם אין ביניהן סתירה?

הגמרא שם נדרשת לשאלה זו ואומרת:
"מאי "וגילו ברעדה"? אמר רב אדא בר מתנה אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה".
הווי אומר: יש למצוא איזון בין שתי הרגשות אלה. וכדי שלא תביא הגילה לכלל הוללות ופריצת גדר יש לסייגה באמצעות יראה ורעדה.

הגמרא אף ממחישה איזון זה באמצעות סיפור, המהווה אולי מקור קדום לשבירת הכוס תחת החופה: "מר בריה דרבינא עשה הילולא (חתונה) לבנו. ראה את רבנן שהם מבודחים ביותר, הביא כוס יקרה – שבר לפניהם ונעצבו".

התלמוד הבבלי מדגיש אפוא את מערכת האיזונים והבלמים הנדרשת לעבודת ה' במגמה לבנות מתוך ההרגשות המנוגדות של גילה ורעדה, 'שביל זהב' שאינו סוטה לקצוות.

אך לעומת התלמוד הבבלי, מאיר התלמוד הירושלמי את הביטוי "וגילו ברעדה" באור חדש:
"אמר ר' אחא: מאי "וגילו ברעדה" – כשיבוא יום רעדה תגילו" (ירושלמי, ברכות, ה', א')
ומציין ה'פני משה' שם: "יום רעדה היינו יום הדין".

הבה נעמיק בדברי הירושלמי: אין כוונתו לומר שאם עבדת את ה' ביראה, יכול אתה להיות שקט ורגוע, ולשמוח ביום הדין מתוך ביטחון כי יחתם דינך לטובה.

דבר עמוק לאין שיעור מבקש הירושלמי לומר: אם אוחזת בך רעדה ביום הדין – עליך לשמוח בה, ואם זכית לעמוד בתפילה וצמרמורת לופתת אותך וחורשת בגבך עליך להודות לה' יתברך שלא הניח אותך לשקוע באדישות ובאטימות, ולקיים בעצמך "וגילו" – בעצם הרעדה.

דברי הירושלמי מלמדים אותנו כיצד עלינו לפרנס רגשות שונים ומנוגדים בנפש האדם.

היעד אינו מתמצה רק באיזון ביניהם – כעולה מדברי הבבלי – אלא בחתירה להפכם למקשה אחת – ל"אחדים בידך" ולהגיע מכוחם לרמה נפשית אחרת – "גבוה מעל גבוה"*

_______

* להרחבה ראו במאמר: ׳ויחד יתרו׳, מעט מן האור לספר שמות, עמ׳ 163-167. ובמאמר: ׳כשיבוא יום רעדה - תגילו!׳, מעט מן האור לימים נוראים ולחגי תשרי, עמ׳ 57-59.

באדיבות אתר 929