ואז הגיעה ההתפרצות

שבעה ימים ולילות שתקו הרֵעים מגודל הכאב, אבל כאשר איוב התפרץ בקללה נוראה על עצם קיומו, יצא אליפז התימני בכיר הרֵעים בביקורת ישירה וחריפה, שהעיקר בה מכוון למות הבנים של איוב. "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד"?! (ד', ז); "לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ" (ד', יא); "יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע, וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל" (ה', ד);

החלק הרך בתגובת אליפז הציע לאיוב לקבל את ייסוריו באהבה, ולזכות בגמול הראוי (כפי שהוא עצמו היה מטיף לסובלים אחרים), ועל זה יאמר איוב – "מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל?... [הֲ]אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? [הֲ]אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ (=נחושת)?".

תגובת אליפז הביאה את איוב להתפרצות הקשה שלו, והפעם גם כלפי הא-לוהים, כי 'לא החיצים שלי פוגעים בי, אלא החיצים שלו'. וגם כלפי בגידת חבריו, בריאים ושְׂבֵעים כמו "שׁוֹר עַל-בְּלִילוֹ" (ו', ה), שחברותם נעלמה כמו מים שוטפים "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, כַּאֲפִיק  נְחָלִים יַעֲבֹרוּ" (ו', טו), וכמו שלג נמס.

וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר:
לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי (=ואסוני), בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד –
כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד – עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ (=קשים).
כִּי חִצֵּי שַׁ-דַּי עִמָּדִי (=פוגעים בי),
אֲשֶׁר חֲמָתָם [שהיא חרון אפו] שֹׁתָה רוּחִי –
בִּעוּתֵי אֱ-לוֹהַּ יַעַרְכוּנִי (=נלחמים בי).

הֲיִנְהַק פֶּרֶא (=חמור בר) עֲלֵי דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ?
הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח? אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת [1]?
מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי [באוכל], הֵמָּה כִּדְוֵי (=כטמאים) לַחְמִי!
מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי,
וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ –
וְיֹאֵל (=ויתרצה) אֱ-לוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי (=וימית אותי) –
יַתֵּר (=ישחרר) יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי (=ויחתוך את חיי) –
וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי [באמירת האמת תמיד],
וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה (וארעד בחלחלה) [מפני א-לוה] לֹא יַחְמוֹל,
כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ (=נשארתי ירא א-לוהים).

מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל? וּמַה קִּצִּי (=כמה נותר לי) כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי?
[הֲ]אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? [הֲ]אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ (=נחושת)?
הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי (=מי שיעזור לי)? וְתֻשִׁיָּה (=עצה טובה) נִדְּחָה מִמֶּנִּי.
[פניה חדה אל הרֵעים, שבאו מרחוק, בלי חסד]
לַמָּס (=למואס ומונע) מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, וְיִרְאַת שַׁ-דַּי יַעֲזוֹב –

אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל, כַּאֲפִיק  נְחָלִים יַעֲבֹרוּ!
הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח, עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם (=יתכסה בערֵמות) שָׁלֶג –
בְּעֵת יְזֹרְבוּ (=יתחממו) נִצְמָתוּ (=יִמַסוּ ויֵעָלמוּ), בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם [של הבאים לבַקֵר אותי], יַעֲלוּ בַתֹּהוּ  וְיֹאבֵדוּ –
הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא (=באו מתימן), הֲלִיכֹת שְׁבָא [שהרגו את בָּנַי] קִוּוּ לָמוֹ –
בֹּשׁוּ כִּי בָטָח (=בטחו בדרכם), בָּאוּ עָדֶיהָ (=הגיעו אֵלַי) וַיֶּחְפָּרוּ (=והתנהגו בבושה).

כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לֹא (=לֵאים, חלשים) ?  תִּרְאוּ חֲתַת (=שֶבֶר) וַתִּירָאוּ?
הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ (=תְנוּ) לִי ?  וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ (=שַלמוּ) בַעֲדִי?
וּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר ?  וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי?
הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ, וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי?!
מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר [שלי], וּמַה יּוֹכִיחַ (=יְלַמֵד מוסר) הוֹכֵחַ מִכֶּם [נגדי] –

הַלְהוֹכַח (=האם למוסר) מִלִּים [שלכם] תַּחְשֹׁבוּ ? לְרוּחַ, אִמְרֵי נוֹאָשׁ [שלי]?
אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ [גורל] ? וְתִכְרוּ (=ותמכרו) עַל רֵיעֲכֶם (=עָלַי) ?

ככל הנראה, הרֵעים לא יכלו עוד לסבול את התקפות איוב הקשות, והם קמו ללכת! איוב הזדעק, שהעזיבה שלהם תהיה עוול חמור יותר מהשתיקה בהתחלה, והמוסר שאמר אליפז – אתם חייבים לשבת ולשמוע אותי עד תום! הפה שלי אומר רק דברי יושר וצדק ואמת.

וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי (=הקשיבו לי), וְעַל פְּנֵיכֶם [יתברר] אִם אֲכַזֵּב 
שׁוּבוּ נָא אַל תְּהִי עַוְלָה ! וְשֻׁבוּ [ושִמעוּ] עוֹד צִדְקִי בָהּ 
הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה ? אִם חִכִּי (=פי) לֹא יָבִין הַוּוֹת (=שקרים)?

____________________

[1] צמח בר מלא ריר, שנאכל בימי מצור, כנראה חוטמית רפואית; ראו בדעת מקרא.

באדיבות אתר 929