ה' תמיד שם

וידוי: כשאני מחפשת חניה אני אומרת פרק תהילים. וגם תוך כדי החניה. וגם כשהוויז מתנתק ואין לי מושג איך נוסעים. וגם לפני שאני פותחת מעטפה ובה תשובה על מלגה או מאמר שהגשתי. וגם… בכל רגע שאני צריכה משהו.

התופעה הדאיגה את חברותיי וסובביי עוד מימיי באולפנא. אני זוכרת שאחת המדריכות הזמינה אותי לשיחה, ודיברה איתי על תפילות שווא, ואמרה בפסקנות שלדעתה אין להטריד את ריבונו של עולם בהבלי העולם הזה.

אני רציונלית מאוד. איני חושבת באמת שכאשר המעטפה בידי אפשר עוד לשנות את התשובה. אבל ביחס לכל השאר… הרציונליות נעלמת. ברגעי מצוקה, מזעירים ועד עצומים, אני נושאת עיני ולבי לשמים, ופשוט מתחננת לקבל עזרה.

הקריאה בפרק כ"ג גרמה לי לצמרמורת. הכרתי בעל פה את חלקו השני של פס' כד: "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאום ה'", אך לא זכרתי את מה שלפניו: "האלהי מקרוב אני, נאום ה', ולא אלהי מרחוק. אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'" (כג-כד). אולי יהיו כאלו שיפרשו את הפסוקים הללו, במיוחד בהקשר של הפרק, כאזהרה והפחדה. כמו הפחד מהמורות שאמרו שיש להן עיניים בגב.

אני בוחרת לקרוא בהם את ההוכחה לכך שאיני מטרידה את אלוקים בבקשותיי. הוא קרוב ולא רחוק, הוא רואה הכל "וכותב וסופר ומונה" - לא רק בימים נוראים, אלא בכל רגע ורגע. ה' מלא את הארץ, והוא תמיד שם, גם כשאני מחפשת חניה.

באדיבות אתר 929