התרסה כנגד החכמה הנעלמת

 

בפרק הקודם צופר טען נגד איוב וקבע כי החכמה הא-לוהית נעלמת מעיני בשר ודם. בן אנוש לא יוכל להבין את דרכי הא-ל בהנהגתו את ברואיו. אם הא-ל פגע, רק הוא יודע במי הוא פגע ומדוע: "כִּי הוּא, יָדַע מְתֵי שָׁוְא, וַיַּרְא אָוֶן וְא יִתְבּוֹנָן" (י"א, יא). טענתו העיקרית של איוב במענהו היא, כי לא ייתכן שאדם אינו יכול להבין במה פשע. אם כך יהיה, מה התועלת בחכמה האנושית? טענה זו מבטלת את משמעות החכמה שניתנה לבני אדם והופכת את החכמה האנושית לכלי אין חפץ בו. "אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה" (י"ב, ב), מתריס איוב בלעג כלפי הרעים. בדבריו הוא לוקח את דברי צופר ומקצין אותם עד לאבסורד.

 

פתיחה (יב, א-ו)
1. איוב טוען כי חכמתו עמוקה מחכמת הרעים (י"ב, א-ג) ומציג את כאבו מיחסם אליו (י"ב, ד-ו). איוב פותח באמירה מקנטרת "אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה" (י"ב, ב). קשה לטעות בלעג הטמון בדברים המשתלבים במסכת הכוללת של עוקצנות המהולה בעלבון. עם זאת, יש בדברים גם ממד עקרוני. מדוע מאשים איוב את הרעים ב'המתת' החכמה?

 

חכמת הא-ל (י"ב, יז- י"ג, ב)
איוב מסכים לכאורה עם רעיו כי חכמת הא-ל ברורה וידועה בבריאה (י"ב, ז-יג), אך מיד לאחר מכן הוא מתאר את הרסנותה של חכמת הא-ל בטבע (י"ב, יד-טו) ובחברה האנושית (י"ב, טז-כה). בסופה של הפסקה איוב חוזר על דבריו הראשונים (י"ג, א-ב), אלא שעתה ניתנת להם משמעות אחרת לחלוטין מכפי שאפשר היה להבין בתחילה.
2. מהי טענתו הלעגנית של איוב נגד טענת הרעים על פיה הא-ל שולט בבריאה ובידיו הכול? עיינו בפסוקים יא-יב. מהי האנלוגיה שיוצר איוב בין החך לבין החכמה? מה הטענה המהותית של איוב נגד טענתו של צופר שאדם אינו יכול להבין את החכמה הנעלמת?
3. איוב מביא רצף של דוגמאות להנהגה השרירותית של הא-ל בבריאה ובחברה. האם לדעתכם אפשר לראות זאת גם כהתרסה נגד דברי הרעים על אודות החכמה הנעלמת, המצויה רק אצל הא-ל?

 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"