התקווה לא תצמח מהשארית

כבר עמוס (ח', א-ב) ראה במראה הנבואה "כלוב קיץ", דהיינו תאנים, והמשמעות בדבר ה' לעמוס: "בא הקֵץ אל עמי ישראל" – כמו קֵץ-התאנים של סוף השנה, כך הראה ה' לעמוס את קֵץ-שומרון.

אבל לירמיהו הראה ה' "שני דוּדָאֵי (=דוּדים, כלובים) תאנים" (א); טובות מאד – קֵץ עם תקווה; ורעות מאד – קֵץ בלי תקווה; כאן ייאלץ ירמיהו לשַנות דבר שכבר אמר על שני המלכים הגולים מיהודה (בסיכום הנבואי "לבית מלך יהודה"; כ"ב, י-יב; כו-כח) – "אַל תִבכּוּ לְמֵת ואַל תָנֻדוּ לו – בְּכוּ בָּכוֹ לַהֹלֵך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו";  

והנה התברר במראה, שדווקא לגלות יהויכין יש תקווה עתידית, וצאצאי יהויכין (=זרובבל) ישובו לארץ, בעוד לנשארים בארץ עם צדקיהו, אין תקווה וסיכוי כלל.

מתוך השינוי הזה אנו יכולים להבין, את גודל התקווה שתלו בצדקיהו. אחרי שחלפה רשעת יהויקים, רודף הנביאים (כמו מנשה), אחרי שהתקיימה נבואת הפורענות על הרעה שתבוא "מִצפון", ואחרי שה' השאיר ליהודה פתח תקווה עם מלך שרצה לשמוע דברי נביאים ותפילתם – מדוע לא יְיַצגוּ התאנים הטובות את השארית בארץ, והתאנים הרעות את הגולים, שלא יראו עוד את ארץ מולדתם?

רק בדבר אחד תלויה עכשיו השארית של צדקיהו – בכניעה של קבלת הדין!

ואולם הרוחות בירושלים סערו – השרים והממשל היו מלאים באנשי יהויקים; אם בימי יהויקים עוד היו שרים חשובים מימי יאשיהו, שיכלו להציל את ירמיהו (כ"ו, כד), הרי דווקא בימי צדקיהו שלטו אנשי יהויקים; צדקיהו היה חלש, ולא יכול לעצור אותם מאשליית המרד הנוסף בבבל – כמו 'ראש בקיר', בעיוורון גמור, מרד מיותר, שיוביל את ירושלִַם לקץ החורבן. התקווה תצמח דווקא מן הגולה.

באדיבות אתר 929