הנביא מתאר את נקמתו של הקב"ה במלכויות הצוררות את ישראל: אשור ומצרים, אולם בוחר לכנות אותן בשם 'לויתן' ו'תנין'. מה פשר הדימוי הזה? והאם בכוונתו לרמוז למהלך כללי יותר בהיסטוריה?
הנבואה שלפנינו מסתיימת בתיאור גאולתם של ישראל מידי מצרים ומידי אשור. הנביא מתאר קיבוץ גלויות ענק של כל אלו האובדים מישראל בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכן מנבא כי אותם אלו שהוגלו למצרים ילוקטו אחד לאחד (יב-יג).
מלכויות אלו יגדישו את סאתן וממילא הקב"ה יפקוד עליהן את עוונן ויבוא איתן חשבון על כל הצרות אשר הסבו לישראל בימי מלכותן. כך דורשים חז"ל (סוטה י ע"א) את הפסוק: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ח) - כאשר תתמלא סאת עוונותיהם ותיגמר שליחותם ההיסטורית ישיב להם ה' כגמולם ויציל את ישראל מידיהם.
אם זהו נושא הנבואה, מדוע פותח הנביא בתיאור מיתולוגי של חרב ה' המונפת על שני לויתנים גדולים המכונים נחש בריח ונחש עקלתון ובתיאור הריגת התנין אשר בים? מה פשר המשל בו מזכיר הנביא את חיות הים הללו?
דומה שישנו כאן רמז למהלך כללי יותר אותו פגשנו עוד בשחר הבריאה, עת ברא ה' את התנינים הגדולים (בראשית א', כא). חז"ל דורשים את הכתיב החסר בפסוק (תנינם) להורות שהקב"ה בראם זכר ונקבה, אולם הרג את הנקבה כדי שלא יחריבו את העולם בשל גודלם העצום.
כך גם כאן הוא הדימוי ביחס למלכויות מצרים ואשור, שתי מעצמות גדולות אשר יש להן תפקיד בעולם אולם הן עלולות לחרוג מיעודן המקורי ולהחריב את העולם. על כן שם להם הקב"ה גבול וזמן על מנת שישמשו רק לתועלת ולא יביאו לחורבן בלתי הפיך חס וחלילה.