התמודדות עם עזיבת הבית והדרך

אם אברהם אבינו הוא אבי המאמינים, אזי לוט הוא אבי הדתל"שים.
לוט, האחיין היתום, מתלווה אל אברם ושרי בדרכם אל ארץ כנען. שותף למסע, לנדודים, לבנין המזבחות ולהפצת האמונה, לרעב, לירידה למצרים ולשיבה ממנה. הוא נראה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, שותף לתקוות ושותף לתלאות.
והנה, בשובם לארץ ממצרים, התברר שלוט הפך לבעל נכסים וזקוק למרחב מחיה משלו. חז"ל הוסיפו שגם בהנהגתו המוסרית-ממונית הוא נטש את דרך אברהם. אברהם מציע ללוט להפרד, ולוט בוחר בסדום, "כי כולה משקה" (י"ג, י) למרות הידיעה ש"אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (שם, יג). לוט התרחק מאברהם ושרה עד המקום "הנמוך ביותר בעולם", ריאלית וסמלית. הוא השתלב בחברה הסדומית עד שהיה לאחד מן החשובים היושבים בשערי העיר.
ה' בחר באברהם "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט). למרבה האכזבה, לוט, שהיה המועמד היחיד בשלב זה למילוי הייעוד, בחר לעזוב את אוהל אברהם ולהצטרף לעיר החטאים.  
הזדמנות לתיקון צצה במלחמת המלכים. כשמוע אברם "כי נשבה אחיו" (י"ד, יד) חש להצילו. התורה קוראת לו "אחיו" כדי להדגיש את הקירבה והאחריות של אברהם לאחיינו. אבל, לא מפלת סדום ואף לא המסירות של אברהם גרמו ללוט לשוב לקהילת אברהם. הוא נשאר בסדום.
אברהם נתנסה בחייו בנסיונות רבים. הנסיונות הם קושיות על האמונה ועל צדקת הדרך שעמהן התמודד אברהם כל חייו. הלקח הנלמד לדורות מהנסיונות של אברהם הוא, שכל אדם מישראל וכל הדורות נדרשים לעמוד בנסיונות בדרך האמונה ובדרכם אל הארץ המובטחת והגשמת הייעודים, האישיים והלאומיים. יש לצרף לרשימת הנסיונות גם את עזיבת לוט והאכזבה מאי ההצלחה להנחיל לו את דרך ה'.
מעשה אבות סימן לבנים: עזיבת בנים ותלמידים את דרך הבית והקהילה, הוא אחד מן הנסיונות שעמהם מתמודדים גם מאמיני דורנו.
יש ללמוד מאברהם אבינו את הדרך להתמודד. אברהם פועל בשני מסלולים במקביל: במסלול האחד, הוא מכיר בנתק הרוחני של לוט ונאלץ לייעץ לו "הפרד נא מעלי" (י"ג, ט). במסלול האחר, הוא ממשיך לחוש כלפיו אחריות ומחויבות גמורה. מייד בשמעו כי נשבה אחיו, הוא יוצא לרדוף את המלכים עד קצה הארץ כדי להצילו מידם, מבלי לדרוש מלוט חזרה בתשובה.
יש תקווה בלוט. גם בהיותו בסדום, הוא שמר את מורשת הכנסת האורחים שספג בבית אברהם וסיכן את נפשו ונפש בנותיו כדי להציל את האורחים-המלאכים מידי בני העיר. הוא לא נטמע לחלוטין ברשעה הסדומית. לכן ציוותה התורה שלא לצור ולא להתגרות מלחמה בבני לוט, במואב ובני עמון. לעתיד לבוא, נכדות-נכדותיו, רות המואביה ונעמה העמונית, יצטרפו לעם ישראל ויהיו לאמהות של מלכות בישראל.
זו גם ההדרכה לימינו. צריך לדעת לשים גבולות כמו אברהם: "הפרד נא מעלי", אבל צריך להמשיך לאהוב ולחוש מחויבות ואחריות כלפי הבנים והתלמידים העוזבים, עד מסירות נפש ממש ובלי שום תנאים. אפשר לשאוב קורטוב של נחת משקיעי החינוך האברהמי שנשארו גם אצל אלו שהתרחקו עד הקצה, ואפשר גם לקוות בסתר הלב, שביום מן הימים, ימצאו גם את הדרך חזרה, בדור הנוכחי או בדורות הצאצאים.