התלונה האחרונה של ישראל המופיעה בפרקנו יוצאת דופן בכך שבפעם הראשונה ישנה הכרה בחטא לאחר מכן. מתוך עיון ביתר סיפורי התלונות מתברר ההבדל: בכל התלונות ה' או משה הגיבו לתלונה בדברי מוסר אך כאן ישראל מיד נענשו. פעמים שדברי תוכחה מעכבים את הפנמת המסר.
כמעט ארבעים שנה חלפו, ונראה שדבר לא השתנה. הדור - דור חדש, אך התלונות חוזרות על עצמן כמעט באותן המילים שבהן השתמשו אנשי הדור הקודם: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ', ה); "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (ה).
אך אף על פי כן, ישנו שינוי: בעקבות התלונה השנייה, והעונש שבה בעקבותיה - הנחשים השרפים, אנו שומעים, בפעם הראשונה מאז יציאת מצרים, הכאה על חטא וחזרה בתשובה: "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ" (ז). מכאן ואילך, אין אנו שומעים עוד על תלונות של בני ישראל. השאלה אפוא מתבקשת: מה נשתנה? מדוע דווקא בתלונה זו חזר העם בתשובה?
כאשר אנו בוחנים את סיפורי תלונות בני ישראל במדבר, ניתן למצוא הבדל בולט בין פרשת הנחשים לשאר הפרשיות. כמעט בכל הפרשיות, ישנה התייחסות של הקב"ה או של משה לתלונה. כך היה כבר בתלונות בספר שמות, שבהן לאחר כל תלונה הובא הסבר או פנייה לה' לפתרון הבעיה, וכך היה בתלונות שבתחילת ספר במדבר, שם התגובות היו בעונש, לאחר דברי תוכחה.
לעומת זאת, בפרשת הנחשים העונש בא מיד, ללא כל התראה (ה-ו). תופעה כזאת אירעה רק פעם אחת בעבר - בחטא המתאוננים (י"א, א-ב). והנה, גם שם פנה העם אל משה בצעקה, אך שם לא הייתה הכרה בחטא, כנראה משום שהאש אכלה רק "בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". לעומת זאת, בפרשת הנחשים, כשהעם נענש מיד, ובאופן כבד - "וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (ו) - הגיעה סוף סוף שעת הפקת הלקחים.
מסתבר, שפעמים שתוכחות ודברי מוסר עלולים לעכב את האדם מלהפנים מסקנות, שאליהן יוכל להגיע רק בכוחות עצמו, בדרך הקשה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת