התיארוך הכפול של החגים

החגים מתוארים בתורה הן לפי הלוח השמשי והן לפי הלוח הירחי. לוח השנה השמשי מבוסס על המחזור של 365 ימי הקפת כדור הארץ את השמש ומכיל את ארבע העונות החקלאיות ("תקופות השנה"): האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הלוח הירחי מבוסס על מחזור של 29.5 ימים לערך (מחזור הקפת הירח את כדור הארץ), ותחילת כל חודש נקבעת על ידי בית דין ("קידוש החודש"). שני הלוחות הללו מתאחדים על ידי עיבור השנה, המוודא שפסח יחול תמיד בחודש האביב.

פרשת אמור בפרקנו מתארת את המצוות המיוחדות לכל חג  - לפי שני התאריכים – השמשי והירחי.

לכל רגל הפן החקלאי שלו: בחג המצות מובא קרבן העומר, המציין את ראשית קציר השעורים; בחג השבועות מובאים שתי הלחם, המציינים את ראשית קציר החיטים; ואילו בחג הסוכות, בעת האסיף, אנו מצווים לשמוח לפני ה' במקדש עם ארבעת המינים.
מצוות החגים קשורות ישירות לעונות החקלאיות שבהן הם חלים.

על אף שהלוח החקלאי מהווה עילה מספקת לקיום החגים מוסיפה להם התורה משמעות היסטורית: באביב אנו חוגגים את גאולת מצרים, מתן תורה משתלב בחג קציר החיטים ובשעת האסיף אנו נזכרים בקיומנו הנסי תחת "ענני הכבוד" במהלך נדודינו במדבר.

כשם שהתורה משתמשת בתאריך השמשי לקביעת החגים החקלאיים, כך היא מיישמת את התאריך הירחי לקביעת החגים ההיסטוריים. האירועים ההיסטוריים באים לידי ביטוי דווקא על פי הלוח הירחי, שכן מניין החודשים נקבע ביציאת ממצרים - האירוע המכונן את תודעתו ההיסטורית של עם ישראל: "החדש הזה לכם ראש חדשים..." (עיין שמות י"ב, א-ג).

ההדגשה החוזרת ונשנית במקרא שאת גאולת מצרים יש לחוג באביב (שמות כ"ג, טו) מלמדת על המשמעות המיוחדת שיש לזמן הגאולה. נראה שהקב"ה זימן במכוון את הולדתנו כעם בעת חידוש מעגל הצמיחה החקלאי.

האביב, שבו אנו חוגגים את חג הגאולה, מדגיש את מאפייני הגאולה. למרות חשיבותה, היציאה ממצרים אינה אלא שלב מוקדם בצמיחה הלאומית והרוחנית, כשם שהאביב מציין את שלביו הראשונים של תהליך הצמיחה שבטבע. כשם שהפריחה בראשית האביב מובילה לקציר התבואה בתחילת הקיץ ולבציר בסופו, כך חייבת החירות הלאומית להוביל ליעדים נישאים יותר בהיסטוריה הלאומית.

ספירת שבעה שבועות מחג המצות עד חג השבועות (ספירת העומר) מדגישה את היות חג מתן תורה סיום התהליך שהחל ביציאת מצרים, כשם שקציר החיטים מהווה את סיום תהליך הצמיחה שהחל באביב.

בחיבור שני לוחות השנה מלמדת אותנו התורה כי בעונות החקלאיות הקריטיות יש להודות לה' לא רק על פועלו בעולם הטבע אלא אף על השגחתו בהיסטוריה. הקב"ה איננו רק הכוח שמאחרי הטבע אלא גם הכוח המנחה את ההיסטוריה של העמים. בחברה האלילית חלקו את המאפיינים השונים אלים רבים; בחברה אתאיסטית אין האדם מוצא את א-לוהים ולו באחד מהתחומים האלה; התורה דורשת מן האדם להכיר בהשגחת ה' בכל רובדי חייו - הן כיוצר הטבע ומשדד מערכותיו והן כמכתיב ההיסטוריה.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון