גדעון שלח שליחים להזעיק את שבטי הגליל ואפשר היה לתקוף בבת אחת את מחנה מדין שבעמק יזרעאל ולהצליח, אך מסתבר כי בעקבות ארוע טראגי תוכנית זו נכשלה.

 

גדעון גדע את האשרה ונתץ את מזבח הבעל בלילה, כי "יָרֵא את בית אביו ואת אנשי העיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם" (ו', כז), ואחר כך ביקש אות ועוד אות בגיזת הצמר. גם אחרי שהתגייסו אליו המונים, ואחרי בחירת 300 המלקקים על פי ה', והבטחת ה' לניצחון, עדיין חרד גדעון מהמלחמה. עד ששמע במארב עד כמה המדיָנים יראים ממנו. מדוע?

גדעון שלח שליחים להזעיק את שבטי הגליל, אָשֵר, זבולון ונפתלי (ו', לה), והם התגייסו ונאספו במקביל לגיוס של כל מנשה. אפשר היה לתקוף בבת אחת את מחנה מדיָן שבעמק יזרעאל (מצפון לעין חרוד, מתחת לגבעת המורה - ז', א) – מדרום (מנשה) ומצפון (שבטי הגליל), ולהצליח.

בסוף הסיפור (ח', יח) מתברר לדעתי, שהשליחים היו האחים של גדעון ("כמוך כמוהם אחד, כתֹאר בני המלך"), והם נתפסו ונהרגו בתבור, ככל הנראה בדרכם חזרה; לכן, גדעון לא ידע אם שבטי הצפון נענו לקריאתו, כמה הם והיכן, והתכנית הראשונה נכשלה.

אז אמר לו ה' לשלוח את העם הרב שהתגייס להמתנה בתצפית על "הר הגלעד" (ז', ג; קרוב לוודאי 'ג'לוד' שבראש הגלבוע), ולתקוף בלילה, בהפתעה, ב-300 הלוחמים המובחרים שלא כרעו ברך בבואם לשתות. בהפתעה כזאת הצליח אברהם להכות את 4 המלכים ולחלץ את לוט (בראשית י"ד, טו).

ההפתעה מתוארת לפרטיה – שעת חילופי השומרים, השופרות, 3 ראשים מסתערים, שריפת אוהלים בלפידים ומנוסה כללית. אז הצטרפו המוני המגויסים מהתצפית בהר למרדף הגדול, ושבט אפרים הצטרף אף הוא (למרות הכעס על שלא הוזעק בתחילה) – ההפתעה הפכה להכרעה היסטורית.    
הסיפור נכתב כמורשת קרב, ואכן הפך לאבן פינה בצמיחת יחידות הפלמ"ח, בחזרתנו לארץ התנ"ך.

באדיבות אתר 929