התודעה הנדרשת ממנהיג

 
רבים מן האדמו"רים בהתייחסותם לפרשות העוסקות בכהנים, ביקשו ללמוד מן הכהנים בנין אב להנהגה רוחנית בכלל, רוצה לומר – הנהגתו של הצדיק, ומתוך כך השליכו מן הנאמר לכהנים ומן הנתבע מהם, על האופן שבו צריך לנהוג הצדיק – המנהיג הרוחני.

נראה את דבריו של בעל 'תולדות יעקב יוסף', רבי יעקב יוסף מפולנאה תלמיד הבעש"ט (פר' אמור) בהתייחסו לפסוק הפותח את הפרק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (א). 

הוא כותב שיש בפסוק זה תביעה גבוהה ביותר מן הכהנים שהם הנבחרים והמקודשים בעם ישראל. ה'נפש' שעליה אומר הכתוב "לנפש לא יטמא" איננה נפשו של המת, כי אם נפשו של הכהן עצמו. הכהן, עומד לפני ה' לשרתו וישראל מקוים שיהיה שליח נאמן עבורם לרצות פני מלך.

השליחות, הקדושה, הטהרה והשיגוב המאפיינים את עבודת הכהנים ואורחותיהם, הינן תחושות חיוביות אולם, לפתחן רובצת סכנה גדולה. ר' יעקב יוסף כותב שהסכנה היא "לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו – שיאמרו עליו הי' עניו". מנהיג, חי אל מול מבטם התמידי של נתיניו, הנושאים את עיניהם אליו, בוחנים את התנהגותו, לומדים מאורחותיו, ובמידה רבה, גם מעריצים את תכונותיו. כל אלו מפתחים אצל המנהיג תודעה מתמדת של 'עומד אל מול עדשת המצלמה'. תודעה של 'מה יאמרו'.

הוא כותב שכאשר נאמר למשה "ואיש לא יעלה עמך" (שמות ל"ד, ג), לא מדובר רק על הדרכה מעשית האוסרת על משה לקחת עימו אדם נוסף, בעלותו אל הר האלוקים, כי אם על הדרכה פנימית, הנוגעת לתודעתו של משה. משה נתבע, להשאיר את ישראל למטה, גם במחשבתו.

הכהן בא אל העבודה כנציגם של ישראל, הוא יודע שעיניהם נשואות אליו, הוא יודע שהוא מושא להערצה. אולם בבואו אל הקודש, מלמדנו ר' יעקב יוסף, עליו להתנתק מ"עמיו", עליו להיזהר מטומאת הנפש הנובעת מ'תודעת המראה' על פיה, כל מעשי משתקפים במראה שאותה אחרים רואים.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון