שנת השמיטה נקראת "שבת", מפני שגם היא כרוכה בספירה של שש ובקדושת השביעי, ובכך מהווה עדות לבריאת העולם. וכמו השבת, גם בה יש איסורי מלאכה המחנכים אותנו להרגיש את תלותנו בקב"ה.
בויקרא כ"ה, התורה מכנה את שנת השמיטה "שבת" (ב). מה משמעות הכינוי הזה?
ששת ימי העבודה ומנוחת היום השביעי משקפים את מעשי ה' בבריאת העולם; השבת מהווה עדות על בריאת העולם.
איסור עשיית מלאכה ביום השביעי כולל גם את סיפוק הצרכים האישיים, דוגמת מזון, ביגוד ומגורים. במדבר נאסר על בני ישראל ללקוט מָן בשבת, והיה עליהם להסתמך על הנס, שהמן שלקטו ביום שישי יחזיק מעמד גם לשבת. בכך פיתחו בני ישראל את המודעות לתלותם בחסדי ה'. איסורי יום השבת מבטאים רעיון דומה: איסור עשיית מלאכה וההימנעות מן הטיפול בצורכי הפרנסה השוטפים מסמלים את האופי ה'נסי' המאפיין אפילו את החיים היומיומיים שלנו, ובכך הם מכוננים בנו את המודעות לתלותנו בקב"ה.
כשם שהמנוחה ביום השביעי משקפת את שביתת ה' לאחר בריאת העולם בשישה ימים, כך גם מעידה השביתה מן העבודה החקלאית בשנה השביעית על 'עבודת' ה' בשישה ועל מנוחתו בשביעי. ובאופן דומה ממשיך מחזור שבע השנים החקלאי גם את רעיון התלות בה' הגלום בשבת: מי שנוטש את שדהו בשנה השביעית תלוי בחסדי שמים ובהבטחה הא-לוהית לשפע של יבול בשנה השישית (כ-כב); האדם תלוי בחסדו של הקב"ה, ולא בעבודת כפיו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון