השותק הגדול

בפרק ל' ממשיך איוב את דבריו, וכעת הוא מציב תמונת מראה. אל מול הטוב והאושר שהיה לו, מתאר איוב את הימים שלאחר האסונות. ושוב מתגלה לעינינו איוב האותנטי, איוב שאינו משל, אלא איש של ממש שחייו אבדו.

וכשאיוב מתבונן בחייו, הדבר שבולט בעיניו יותר מכל הוא המבט המזלזל, הקריסה של מעמדו בעיני החברה. בעבר הייתי איש מכובד, אומר איוב, אנשים חיכו למוצא פי, ייחלו לשמוע ממני מילה, "וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים" (א). איוב חווה את עצמו דרך עיניהם של הסובבים. בעבר הוא זכה להערצת הסביבה, וכיום הוא ללעג וקלס בעיני כל רואיו.

היה זה הסוציולוג צ'ארלס הורטון קולי שטען שהאני שלנו מורכב מתוך התבוננות באופן שבו החברה תופסת אותנו. או בלשונו: "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הינו מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

אך איוב לא מוטרד רק מיחס החברה אליו. איוב רואה עין נוספת שמתבוננת בו, והיא שמייסרת אותו יותר מכול. "אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי" (כ). אל הלעג של בני האדם מצטרפת שתיקתו של האל. א-לוהים עומד מול איוב, מתבונן בו, ולא עושה דבר. המבט הזה, עם השתיקה שבו, הוא הלעג הקשה מכל, הוא הניכור שאותו איוב כבר לא יכול לשאת.

באדיבות אתר 929