הרשעים מקבלים את גמולם

את מענהו השני, וכן השלישי והרביעי, פותח אליהוא רק אחרי שנתן הזדמנות לאיוב לענות לו:

"הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר: אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי דַּבֵּר כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ: אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (לא-לג)

איוב שתק למרות ההזדמנות שניתנה לו. זוהי שתיקה שהיא כהודאה וכהסכמה לדברי אליהוא. זוהי שתיקה המכשירה את הדרך לדבר ה' הישיר העתיד להיאמר לאיוב.

בדרך ההיגיון, מכיוון שהמענה הראשון (לעיל ל"ג) עסק בשאלת ייסורי הצדיק, כלומר, צדיק ורע לו, עוסק המענה בפרקנו בשאלת רשע וטוב לו. אליהוא טוען שאין כל מניעה מצד הקב"ה מלאסוף את נשמת הרשע מגופו ומלהמיתו. אין הוא צריך לפחד מאיש, ומדוע ירצה ברשע?! והוא ממשיך ואומר:

"הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ: הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל רָשָׁע אֶל נְדִיבִים: אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם: רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד: כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה: אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן: כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד לַהֲלֹךְ אֶל אֵל בַּמִּשְׁפָּט: יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם: לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ: תַּחַת רְשָׁעִים סְפָקָם בִּמְקוֹם רֹאִים: אֲשֶׁר עַל כֵּן סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְכָל דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ" (יז-כז)

ובלשוננו: רשעתם של עושי האוון גלויה לפניו, ובחצי הלילה ברגע אחד, כלומר, שלא לעיני רואים, הוא מסיר אותם ומעמיד אחרים במקומם. אנו, כבני אדם איננו מבחינים דיינו במה שאיננו רואים בעינינו. אנו עסוקים בעניינינו הפרטיים, ואיננו מביטים דיינו בהנהגת העולם והחברה ובתמורות שה' יוזם בה כל לילה. אך הוא, שבחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים, משגיח ששלטונם של הרשעים לא יתמיד, והוא מעמיד אחרים תחתם. כל זה כדי לקיים:

"לְהָבִיא עָלָיו צַעֲקַת דָּל וְצַעֲקַת עֲנִיִּים יִשְׁמָע" (כח).