הרצפה עקומה

באחד המזמורים ההיסטוריוסופיים הגדולים שבספר תהילים, מוגדר חטא המרגלים בשלוש מילים בוטות: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהלים ק"ו, כד). במבט ראשון דומה כי ביטוי זה רחוק עד מאוד מדברי המרגלים עצמם בשובם מתור את הארץ : "... בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (כז-כח). דברי המרגלים אינם מעידים כלל על מאיסה בארץ חמדה. אדרבה מכנים הם אותה "ארץ זבת חלב ודבש" ומראים את טוב פריה. התנגדותם לעלות ארצה נובעת מהערכתם כי לפני עם ישראל ניצבת משימה בלתי אפשרית.

ניתן אפוא להאשימם במורך לב ואף בחוסר אמונה, אך מדוע להוסיף על חטאם ולקבוע כי מאסו בארץ חמדה? אכן התורה עצמה מציינת כי במהלך הוויכוח הוציאו המרגלים את דיבת הארץ רעה, אלא שעדיין עומדת השאלה במקומה: כיצד מתיישבת הוצאת דיבת הארץ רעה עם דבריהם הראשונים המשבחים אותה?

רמב"ן (פס' לב) מתמודד עם שאלה זו ומסביר שהמרגלים שיקרו ביודעין, והוציאו את דיבת הארץ רעה כצעד מחושב שנועד לשכנע את העם כי אין הארץ ראויה להלחם עבורה, זאת לאחר שלא כל העם השתכנע מהטיעון הראשון שלהם שהעם היושב בתוכה חזק ובלתי מנוצח.

דומה שיותר מ'שעובדים' המרגלים על העם, 'עובדים' הם על עצמם ולפנינו תהליך פסיכולוגי מוכר של שכנוע עצמי, המסוגל להפוך "ארץ חמדה" – לשממה. משל עממי אומר: "הקוף שאינו יודע לרקוד אומר שהרצפה עקומה". לכתחילה אומנם מודים המרגלים כי טובה הארץ, והבעיה נעוצה בחולשתם אך מטבע הדברים הם מחפשים תירוץ להצדקת חולשתם, ומוצאים אותו בהוצאת דיבת הארץ רעה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות