הרועים, העדר והישועה

מרגע שסילק ה' מפי יחזקאל את שופר ההתרעה (כי כבר לא היה צורך בו), צף ועלה העם הסובל, הזקוק לישועה. 'העדר' ("צאני"; לד, ו-יב), ש'הרועים' (=המנהיגים) התעללו בו מלמעלה, ו'השמנים-החזקים' התעללו בו מבפנים.

תיאור חיי עדר-צאן מתאים יותר לירמיהו הנביא-הרועה, אבל משל כל-כך ציורי, מלא ומפורט ומדהים נגד הנהגה מושחתת, שאין כמוהו בכל המקרא, אופייני דווקא ליחזקאל (ל"ד, ג-ד): את החֵלֶב תֹאכֵלוּ, ואת הצֶמֶר תִלבָּשוּ, הבְּריאה תִזבָּחוּ (=תשחטו לאכילתכם) - מסים כבדים גביתם לעצמכם משפע התוצר; את הנַחלוֹת לא חִזַקתֶם, ואת החוֹלָה לא רִפֵּאתֶם – תקציבים לחלשים ולחולים לא נְתַתֶם; ולַנִשבֶּרֶת לא חֲבַשתֶם, ואת האֹבֶדֶת לא בִקַשתֶם. אין כסף לשיקום פצועים ולחיפוש אבודים וחטופים; וּבְחָזְקה רְדיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶך – שלטון עריץ ומתעלל.

ובתוך העדר (ל"ד, יז-כא): "...הנני שֹפֵט בין שֶׂה לָשֶׂה... הַמְעַט מִכֶּם, המרעה הטוב תִרעוּ, ויֶתֶר מִרעֵיכם תִרמְסוּ ברַגלֵיכם? וּמִשקַע מים תִשתוּ, ואת הנותרים ברַגלֵיכם תִרפֹּשוּן? וצאני מִרמַס רַגלֵיכם תִרעֶינה, וּמִרפַּש רַגלֵיכם תִשתֶינה"?

...יען בְּצַד וּבְכָתֵף תֶהְדֹפוּ, וּבְקַרנֵיכֶם תְנַגחוּ את כל הנַחלוֹת (=החלשות), עד אשר הֲפיצוֹתֶם אוֹתָנה אל החוּצה;   
וסוף סוף גם נבואת ישועה "כְּבַקָרַת רֹעֶה עֶדרוֹ" (לד, יב; כב-לא):
"והוֹשַעתי לצאני, ולא תִהְיֶינה עוד לָבַז...
וַהֲקִמֹתי עליהם רֹעֶה אחד... את עבדי דוד...
ואני ה' אהיה להם לא-להים,
ועבדי דוד נשיא בתוכם...

וְכָרַתי להם ברית שלום –
והִשְבַּתי חַיה רָעה (=אויב) מן הארץ,
וישבו במדבר (=מרחבי המרעה) לָבֶטַח,
ויָשְנוּ (בשקט) בַּיְעָרים;
...והוֹרַדתי הגשם בְּעִתוֹ, גִשמֵי ברכה יהיו;
ונתן עץ השדה את פִּריוֹ, והארץ תִתֵן יְבוּלהּ...

ויָדעוּ כי אני ה' א-להיהם אִתָם, והֵמה עמי בית ישראל...
ואַתֵן צאני, צאן מַרְעִיתִי, אדם אַתֶם – אני א-להיכם"...

באדיבות אתר 929