הקשר הפסיכופיסי

בעבר הרחוק היה ערבוב מוחלט בין רפואת הגוף ובין פעילות דתית או מאגית. ערבוב זה הוא מה שקוראים היום: "רפואת אליל". בעבר הפחות רחוק ערבוב תחומים זה נדחה בבוז, ונוצרה הבחנה חדה בין הטיפול ברפואת הגוף ובין מצבו הנפשי של האדם. מדע הרפואה, כחלק מעולם המדע כולו, תפס את גוף האדם כמכניזם חומרי. מחלה התפרשה כקלקול בתפקוד מערכות בגוף, והתיקון נעשה אף הוא בצורה חומרית לגמרי, כלומר במתן תרופות או בניתוח, בלא כל התייחסות למצבו הנפשי של החולה. בית החולים נתפס כמין מוסך שאליו מובאים בני־אדם לתיקון.

כיום הגישה קצת יותר מאוזנת. הרפואה המודרנית מכירה יותר ויותר בקשר הפסיכופיסי, הקשר בין הגוף לנפש, כגורם משמעותי בהיחשפות למחלה ובתהליכי הריפוי. הטיפול המונע והמשקם במחלות לב, לדוגמה, מתמודד לא רק עם לב החולה, אלא מתייחס גם לאורח חייו הכללי של האדם. וההשפעה היא דו־סטרית: אורח חייו ומצבו הנפשי של האדם משפיעים על מצבו הגופני, ומצד שני, מחלה או פציעה גופנית משפיעות על תחושותיו של האדם וכוחות הנפש שלו.

כל אדם יודע שיש קשר הדוק בין חוויה נפשית לביטויה הגופני. ובכל זאת, עדיין לא מבוררת אותה נקודה ראשונית של חיבור הגוף והנפש, שידועה בשם הבעיה הפסיכופיסית. 

מובן שעדיין גדול המרחק בין הקשר גוף־נפש כפי שהתפיסה המדעית רואה אותו, לבין סוג הקשר המתואר בתורה. נכון להיום שום מחקר רפואי אינו יכול להראות את הקשר שבין דיבור לשון הרע לבין צרעת. אך כאמור, ההנחה היסודית משותפת: גוף האדם ורוחו, אינן שתי מערכות הנתונות זו בצד זו, אלא מערכת אחת משולבת, שיש בתוכה השפעות הדדיות ברורות.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר