הקרבת הבנים למולך - האומנם?

תקופתו של מנשה היא אחת התקופות בתולדות ימי המלוכה שבהם נזכר פולחן העברת הבנים או שריפתם. בדרך כלל ננקט המונח 'מולך' בהקשר זה, ופה בא במקומו השם 'בעל'; במקומות אחרים מופיעים אלים אחרים – מישע מלך מואב מקריב את בנו, מן הסתם לכמוש (מלכים ב ג', כז), הספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך (מלכים ב י"ז, לא), ומירמיהו פרק ז' אפשר להבין שהיו שהקריבו כך בנים לשם א-לוהי ישראל: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ז', לא), כלומר שהמקריבים דימו שכך ציווה ה'. בעקבות כך נחלקו חוקרים בדבר זהות האל, ואולי כלל לא מדובר באל אחד ספציפי, אלא בסוג של קרבן שנקרא כך.

עד היום נחלקות הדעות מה בדיוק כלל הפולחן הזה. האם דברים כפשוטם ואנשים אכן שרפו את בניהם שלהם כקרבן, והאם עשו כך דרך קבע או רק בעתות צרה; או האם מדובר רק בפולחן סמלי, של העברת הבן במסלול אש (המקרא נוקט במקומות רבים את הפועל 'להעביר' בהקשר הזה תחת 'לשרוף' או 'להקריב'). המחלוקת חוצה תקופות וגישות, גם בין הפרשנים הקלאסיים וגם בין החוקרים המודרניים.

בעולם העתיק ידועה היתה קרתגו, עיר האימפריה שבצפון אפריקה, למן המאה השמינית לפנה"ס, כמקום שבו נהגו קרבנות אדם כאלה, בשריפת ילדים קטנים על פסל מתכת. מכיון שכל העדויות הכתובות על הדבר, באו מעטם של סופרים הלניסטיים רומיים, מאויביה המרים של קרתגו, פירשו רבים את דבריהם כהשמצות פוליטיות שנועדו להשחיר את פניהם של הברברים האלה, שאיימו על רומא עצמה (ברבות הימים הפך גם שמו של המצביא המזהיר שלהם, חניבעל, לשם נרדף לאוכל אדם – 'קניבל'). קרתגו נוסדה בידי כנענים, ומכאן שמנהג זה הוא מנהג כנעני שנהג באזורנו.

בחפירות בקרתגו נמצא מתחם גדול של קבורה, ובו אלפים רבים של כדי קבורת אפר. שרידי העצמות כללו שרידים של אלפי ילדים קטנים, מבני חודשים אחדים ועד גיל ארבע, כולם שרופים באש. מעל הכדים הוצבו מצבות, ובהן כתובות מטיפוס אחיד: "אשר נדר פלוני בן פלוני למלקרת / לבעל חמון / לרבת לתנית פני בעל, כי שמע קולו וברכו". הכותבים ההלניסטיים צדקו: הילדים, למרבה הזועה, אכן היו קרבן, ולא רק קרבן שהוקרב כדי לבקש הצלה לעתיד כקרבנו של מישע, אלא כמילוי הבטחה ונדר לאל. ממספר הילדים מסתבר שהפולחן היה נפוץ למדי ולא הוגבל רק לעתות צרה, אם כי מסתבר שבעתות צרה גדל מספר המוקרבים.

איזה מין עולם רגשי היה עולמם של אלה שרצחו במו ידיהם את בניהם כאקט דתי? איך יכול היה פולחן נורא שכזה להחזיק מעמד במשך תקופות ארוכות כל כך? האם היה בעניין זה הבדל בין האימהות לאבות? בישראל, ככל הנראה, הפולחן לא היה מאוד נפוץ. הנביאים מקדישים הרבה יותר תשומת לב לקרבנות רגילים לעבודה זרה, ואילו היה עניין זה עניין שגרתי דומה שהיה תופס מקום רב יותר מאשר האזכורים המפוזרים במקרא. האם ניתן להסיק מכאן דוקא על אימוצו בידי האריסטוקרטיה? ומה נוכל ללמוד מזה על עולמם של בני החברה הגבוהה, ששאיפת ההידמות לחברה הגבוהה בת זמנם העבירה אותם אפילו על רגשותיהם ההוריים?

מסתבר שלא רק רגש דתי מצליח להאפיל על רגשות אנושיים פשוטים ולעקר אותם, אלא גם אופנות חברתיות והבון-טון השולט עשויים להשחית בני אדם עד העצם, עד אובדן צלם אנוש.

לצפיה בסרטון של מכון מגלי"ם על פולחן המולך

באדיבות אתר 929