הקץ לשבטיות

המִנהל של שלמה שונה באופן מהותי ממִנהל השבטים, שגם בימי דוד עדיין היה המפתח לניהול הממלכה. בדברי הימים (א כ"ז), גם הצבא וגם מועצת הנגידים בימי דוד, נקבעו לפי השבטים, כלומר לפי מצבו של העם לשבטיו. שלמה פנה לדרך חדשה.

כמחצית הניצבים הופקדו על אזורים גאוגרפיים שלא הוגדרו על פי נחלות השבטים, כמו בית שמש ושעלבים, נפת דֹאר, עמק יזרעאל ובית שאן, גלעד, מחנים, גלעד (צפוני) ובשן. שניים היו חתנים לשלמה, ויש להניח שגם האחרים נבחרו אישית לפי קרבה ונאמנות לשלמה. כך שגם הניצבים שהופקדו על נחלות הר אפרים, נפתלי, אשר, יששכר ובנימין, לא ייצגו את השבט, אלא את המלך ואת הממלכה.

"נציב אחד אשר בארץ" (יט) כוונתו ככל הנראה ל'ארץ יהודה', כי את המילה "יהודה" בתחילת פס' כ, נכון לקרוא פעמיים - פעם עם הפסוק הקודם (יט), ופעם עם הפסוק המסכם (כ). הניצבים היו מופקדים על גביית המסים (מתוצרת חקלאית בעיקר) לטובת תקציב בית המלך והממלכה (ששולם גם הוא בעיקר בתוצרת חקלאית). כל אחד מהניצבים היה מופקד על חודש אחר, כך שהם נדרשו לבנות בתי מחסנים, ולרכז תוצרת לחודש בו יצטרכו הם לשלם 'משכורות' לעובדי המלך, בכדים חתומים בחותם 'למלך'.

בחפירות מתקופת המלוכה, נמצאו גם בתי מחסנים כאלה (למשל, בחצור, במגידו, בתל שבע), גם ידיות כדים עם חותמות 'למלך' (רוב הממצא מהמחצית השנייה של תקופת המלוכה), וגם 'לוח גזר' (כנראה מימי שלמה), שהיה כנראה לוח גביית מסים לפי עונות השנה החקלאית – עונת הזריעה ('ירחו זרע') מחולקת בלוח לשתי שורות, כנראה מפני שאי אפשר לגבות בה מס, כי אין בה יבול.  

באדיבות אתר 929