הקב"ה מסייע גם לחוטאים

מזמור כ"ה בתהילים מסודר על סדר האלף-בית וכל פסוק ממנו יש בו הדרכה לעבודת ה' בדרך הישרה, בבחינת "הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי" (ה). 

הבה נציין שתי נקודות אור במזמור: האחת, באה לידי ביטוי בפסוק ח: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ". נקודת המוצא שעליה נסמכת הדרכה זו – יסודה בהכרה שיש לכל אדם בחירה חופשית, ולפיכך אין האדם כפוי לעשות רע או טוב, אלא הוא בבחירתו האישית – הרשות נתונה בידו, כדברי הרמב"ם בפרק ה' בהלכות תשובה: "רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו".

ובכל זאת גדולה מידה טובה ממידת פורענות, ועליה עומדת הגמרא במסכת שבת ואומרת: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג', לד)? הבא ליטמא – פותחין לו; הבא ליטהר – מסייעין בידו" (שבת, דף ק"ד ע"א)

ומפרש רש"י שם שהבחנתו של ריש לקיש יסודה בדקדוק בפסוק: "אם ללצים הוא יליץ" – מעצמו יליץ, לא יסייעוהו ולא ימנעהו. ולעומת זאת: "ולענוים יתן" – הקב"ה – "חן" ויסייע בידם.

נמצא אפוא שאף על פי שהבחירה החופשית נתונה לכל אדם, מסייע הקב"ה ומדריך את החסיד העניו המבקש ללכת בדרכיו. אך הנה בא הפסוק בפרקנו ומלמד שלא רק לצדיקים אלא אפילו לחטאים מסייע הקב"ה להיחלץ מחטאם אם רק ירצו בכך.

לאור תובנה זו, מציינת הגמרא הדרכה נפלאה במסכת מכות (דף י' ע"ב):
"תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר: מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם..."

ורב חמא בר חנינא לומד זאת מהפסוק שבפרקנו: ""טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (ח) – אם לחטאים יורה קל וחומר לצדיקים".

ועל כך הילקוט שמעוני (תהילים, תש״ב) הוסיף ציור מוחשי: "ר' אבין בשם ר' יעקב אמר על כל מיל ומיל היה עומד בורגן (תמרור) ועל כל בורגן ובורגן היה עומד ציון והיתה ידו של ציון עקומה והיה מראה להם להיכן הוא עיר מקלט" (ממש כמו התמרורים בדרכים בימינו...) 

אך ברור שלא רק בתמרורים "של מע"צ" אנו עוסקים אלא בהדרכה עקרונית לאורה של תורה שיסודה בפרקנו:
"טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.
יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (ח-ט).

ולסיום נקודת אור נוספת המלמדת כיצד באה לעתים הדרכה א-לוהית זו דווקא מתוך צרה ומצוקה הבאה לאדם. "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ, מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי" (יז) - מה פשר "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ"? המצודות מפרש: "הצרות אשר בלבבי הן המתרחבים והולכים ולכן אשאל הוציאני ממצוקותי".

אבל אפשר בדרך רמז שאת הביטוי "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ" יש לקרוא בפיסוק זה: צָרוֹת – לְבָבִי הִרְחִיבוּ! ומשמעותו שלעתים הצרות עצמן הן המרחיבות את הלב ומביאות את האדם להכרה שדרכו הגיעה למבוי סתום וממילא הן הן עצמן מביאות להוצאת האדם ממצוקתו*. וגם בדרך קשה זו מתקיים אפוא הכתוב: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (ח).

__________________________

* ראו לעיל על הפסוק ״יגל לבי בישועתך״ (י״ג, ו), וברוח זו פרש חנן גם את הפסוקים: ״בצר הרחבת לי״ (ד׳,ב), ״חבלים נפלו לי בנעימים״ (ט״ז, ו), ״מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה״ (קי״ח, ה) ועוד... ונראה שפירושים אלו, שבתוך הצרה נמצאת ההרחבה, כוחם היה יפה להם במיוחד בזמן חוליו.

באדיבות אתר 929