הציווי של התורה להעניש את הרוצח במלוא החומרה אינו מנומק בכך שזה מצמצם את הפשיעה ומרתיע אחרים. הפסוקים מדברים על עשיית צדק. פושעים צריכים להיענש, ולכלל המוסרי העתיק 'דם תחת דם' ישנו מקום.
בעולם המודרני, מקובל להדגיש שמטרת הענישה היא מניעה, הרחקת הפושע מהאפשרות להוסיף ולהזיק, והרתעת פושעים פוטנציאליים נוספים. התפיסה הזו מעוגנת במקורות היהדות. הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מ"א), מדגיש גם הוא את ההרתעה כשיקול מרכזי בענישה. גם הרב קוק הכריז כי "אין לנו משפט בדרך נקמה מהחוטא היותר כבד, רק כדי לגדור פרץ שלא יתפשט הרע עוד" ('טעמי המצוות', נצני ארץ יב).
אכן, עשיית צדק בעולם היא בדרך כלל משימתו של הקב"ה, ולא שלנו. גם אם אנחנו לא נעניש פושעים כלל, חזקה על הקב"ה שידאג לשלם לרשעים כגמולם הרע. אנחנו מענישים כדי שהעולם יהיה יותר טוב, ולא כדי שהעולם יהיה יותר צודק. אך ישנם מקומות שבהם הקב"ה משתף אותנו בעשיית הצדק בעולם. בניגוד לתפיסה הפוסט-מודרנית הרווחת, אנחנו מאמינים שיש בעולם אמת מוחלטת, ושהקב"ה דואג להגשים אותה בעולם.
בפרק ל"ה מסופר שה' מצווה את בני ישראל על דיני רוצח במזיד ורוצח בשגגה. כפי שהעיר רש"ר הירש (לד), קיום הלכות רוצח היא המשימה הראשונה המוטלת על הכלל בשעת כיבוש הארץ. בהקשר זה קובעת התורה נחרצות: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת... ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפַּך בה, כי אם בדם שופכו" (לא-לג).
הקב"ה אינו נוקט בנימוקים סוציולוגיים או קרימינולוגיים. הפסוקים אינם מסבירים לנו שענישה היא חיונית כדי לצמצם את הפשיעה ולהרתיע עבריינים עתידיים. התורה מכריזה באופן חד-משמעי על תקפותו המוסרית של הכלל העתיק: 'דם תחת דם'. כמובן, ישנן מגבלות רבות המונעות את הגשמתו של עיקרון זה באופן גורף. אך הכלל העקרוני בעינו עומד: פושעים צריכים להיענש. ולא רק בגלל ההרתעה, אלא בגלל הצדק. בניגוד למה שמקובל לחשוב בחברה הפוסט-מודרנית, צדק הוא לא מילה גסה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות