בעקבות חטא העגל, נוצר הצורך ביצירת איזונים מתאימים, כך שהמשכן יוכל לקום ולהיות מעון לשכינה מבלי שהעם יפול שנית לטעות שנעשתה בעגל – הצורך בהמחשת האלוקות. מי שיוצרת איזון זה היא הפרה האדומה.
הפרה באה להוות משקל נגד למשכן ולקרבנותיו. עקרון הפרה עומד מול עקרון הקרבן.
הקרבן הינו דורון הניתן מן האדם לגבוה, במרכזו עומדים הדם, החלב והאליה, מבחר חלקי הבהמה. משמעותו היא הגשת מבחר החומר לאכילת מזבח. בפרה, לעומת זאת, הבהמה נשרפת ואין עושים שמוש בבשר הבהמה אלא באפרה. לא החומר עומד במרכז אלא העדרו; משמעות שריפת הפרה היא כילוי החומר והחלפתו במופשט. קיומו של הקרבן הוא באכילה, פעולה המניחה שהחפץ בעל משמעות. ואילו בפרה - אין משמעות לאכילת גבוה או אדם אלא ליצירת האפר מן החפץ.
הבדל זה בין הפרה המכריזה שאין להמחיש ולהלביש בלבוש החומר אלא להפשיט, לבין הקרבן המציין את חשיבות החומר, בא לידי ביטוי אף ביחס למקום. הקרבן חייב להיעשות בפנים, במקום בו הקדושה מוגבלת במחיצות ובאה לשכון בין העמודים והאדנים, ואילו הפרה נעשית בחוץ, ואינה כבושה במחיצות החומר.
אם כן, הפרה יוצרת איזון ו'משקל נגד' לסכנת החטא העלולה לבא מהדגשת החומר הבוקעת ועולה מעולם המשכן, כפי שאכן אירע בעגל.
זהו המסר המרכזי, אך הפרדוקסלי, של הפרה ולכן היא נתפסת כסתומה וחתומה מחד, אך כתגובה הכרחית ומתבקשת מאידך.
עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב דוד סתיו 'בין חומר לרוח'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון