מפרשת המשכן אנו לומדים שאפילו אצל בורא עולם כביכול יש פער בין האידאל שבשמים לבין המציאות שבארץ. אנו חוזרים פעמיים על הפרשה אף שהיא ארוכה, ואין בכך בזבוז וייתור. פעם אחת עוסקים באידאל ופעם שנייה במציאות. שמחים על ההצלחות, ומפיקים לקחים מן המקומות שבהם מתגלים פערים.
בפרקנו מתואר תהליך היישום של תכנית בניית המשכן וכליו. בעוד שבפרשת הציווי התחילו בעניין הארון, ורק אחרי השולחן והמנורה עברו לתיאור מבנה המשכן עצמו (מן הפנים אל החוץ), הרי שבפרשיות הביצוע מתחילים מן המשכן ואחר כך עוברים לכלים (מן החוץ אל הפנים). המדרש מייחס את השינוי לבצלאל, שטען שאין זה לכבודם של הכלים שיהיו מונחים בחוץ, ולכן ראוי שתִקדם בניית המשכן לבניית הכלים.
אך אין לקבל את דברי חז"ל כפשוטם, שהרי המשכן כולו הוקם בבת־אחת, לאחר שנשלמה כל המלאכה, ולא היה שלב שבו המשכן עמד מוכן ובו בנו את הכלים. כוונת המדרש היא להצביע על הבדל עקרוני בין התפיסה הראשונית, התאורטית, לבין התפיסה הביצועית המעשית.
ברמה העיונית, זו שהופיעה בפרשיות הציווי והתכנון, הדבר המרכזי בחשיבותו במשכן הוא ארון־העדות, שבו מתממשת התגלות השכינה. המנורה, השולחן והמזבח, הם הכלים שבהם מתקיימת עבודת הקודש הפנימית, ולכן הם קודמים בחשיבותם ליריעות ולאוהל.
ואולם, בשלב הביצוע, בהורדת הרעיון לממשות, אין לתכנים הרוחניים והפנימיים קיום, בלא מסגרת חומרית שיתממשו בה. לפיכך בעולם המעשה המסגרת קודמת לתוכן. משום כך יש צורך לחזור על הפרשה ולהראות את השינוי שבין תפיסת הדברים בעולם המחשבה והרוח - בציווי האלוקי, לבין תפיסת הדברים בעולם המעשה - בביצוע בידי אדם.
לאור ההבדלים הללו אפשר להסביר גם מדוע ישנה בפרשיות אלה חזרה מפורטת גם על הפרטים הזהים הנזכרים בשתי הפרשות. אין זה מובן מאליו שדבר שתוכנן יתבצע בדיוק כפי שתוכנן, לכן יש צורך להדגיש אימתי אכן יצאו הדברים לפועל כמצופה.
כדרך שהיו הדברים במשכן, כך בעולמנו. הרצון הטוב, התוכנית היפה, אינם הופכים מייד למעשה. הפערים בין הרצוי למצוי עשויים לגרום צער ותסכול, אכזבות, ובאופן מסוים גם אדישות: אם אין סיכוי שהתוכניות האידאליות יתגשמו - נפסיק לתכנן אותן. סוג אחר של תגובה עשוי להיות ציניות ומעשיות־יתר: לחשוב רק על המציאותי והריאלי. אין טעם שנדבר על מה שאנו רוצים שיקרה אך יודעים שלא יקרה, אלא נגביל את עצמנו לקיים ולאפשרי.
מפרשת המשכן אנו לומדים שאפילו אצל בורא עולם כביכול יש פער בין האידאל שבשמים לבין המציאות שבארץ. ועוד, שאין לוותר על שום דבר: חוזרים פעמיים על הפרשה אף שהיא ארוכה, ואין בכך בזבוז וייתור. פעם אחת עוסקים באידאל ופעם שנייה במציאות. שמחים על ההצלחות, ומפיקים לקחים מן המקומות שבהם מתגלים פערים.
עוד על פשר ההבדל שבין הציווי לביצוע ניתן לשמוע בשיעורו של הרב חיים סבתו
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר