הפסוק שלי

בילדותי עוד לא היו קיימים סידורי היוקרה הידועים כיום; לא "רינת ישראל" ולא "קורן", אלא "סידור השלם" שכל ילד השתוקק שיהיה באמתחתו, כי הוא מאוד שמן ויש בו המון דברים מעניינים ואפילו קצת ציורים.

בין הדברים שהיו שם ואינם היום, היה הנספח לתפילת "שמונה עשרה", תפילת העמידה הנאמרת בכל תפילת קבע בימי החול, שכותרתו הייתה "פסוקים לשמות אנשים". שנים רבות עברו מאז שראיתי את זה בפעם האחרונה, אבל הזיכרון בהיר: "כתב השל"ה (רבי ישעיהו הלוי הורביץ, מחבר הספר "שני לוחות הברית", 1558-1630), סגולה לאדם שלא ישכח שמו ליום הדין, לומר בסוף התפילה לפני "יהיו לרצון" פסוק המתחיל באות הראשונה של שמו ומסיים באות האחרונה".

כילד תמהתי: למה שישכח אדם את שמו ליום הדין? מתי יום הדין הזה? ומה יקרה אם ישכח את שמו?

לימים בגרתי והבנתי משמעותה של מטפורה. "יהיו לרצון" הוא הפסוק שנבחר לסיים את התפילה, והוא כעין תפילה על התפילה: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי (י"ט, טו)"; גם מה שאמרתי וגם מה שרק חשבתי או הרגשתי - יהיו לרצון לפניך.

המלצתו של השל"ה היא להוסיף פסוק נוסף שייתן לתפילה הזו מימד אישי; האומר פסוק כזה כאילו חותם את תפילתו בשמו שלו. לתפילה שכולה לשון רבים וקולקטיבית, מוסיף האדם פסוק שהוא שלו בלבד, חתום בשמו הפרטי.

ובכן, אמר לי אבי ז"ל, זה הפסוק שלך: "חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ, חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי" (סד). שמח וטוב לב הוספתי את הפסוק הזה לתפילתי, תפילת הילד, ומאז כך מסתיימות תפילות העמידה שלי, פעמים רבות אפילו בלי לשים לב למה ששפתותי דובבות, כדרכם של מתפללים שתפילתם שגורה מדי בפיהם.

אינני יודע מה מקורו של השל"ה, ואינני יודע אם נזרקה באבי רוח הקודש כשבחר לי את פסוקי, ואינני יודע מה טיבו של הקשר המיסטי בין הפסוק לאדם. אבל יש בפסוק הזה מתח, שבעיניי הוא עולם ומלואו. צלעו הראשונה של הפסוק היא חסד, מלאוּת: "חסדך ה' מלאה הארץ". החסד ראשון, שם ה' רק אחריו, והחסד שהוא עצמו מידת שפע ממלא הכל. הוא הכל. הוא העולם.

אבל צלעו השנייה חוזרת ומתכנסת אלי, אל חגי הפרטי, ומתמקדת בחוק: "חוקיך למדני". אין מעמד לחסד הממלא הכל ללא עיגון בקרקע, בחיים, ביומיום, בחוק. אין משמעות לרעיונות, גדולים ככל שיהיו, ללא אחיזה במחויבות, באחריות, במימד האישי.

רעיון גדול הוא תמיד כללי, ואם מגזימים איתו, הוא גובה חיים בשרירות לב. החוק, הוא העוגן, הוא הנותן חיים לחסד. ה"אני" הוא הנותן משמעות ל"כלל". ודרך החוק מתקיימת התקשורת בין א-לוהים לאדם: "חוקיך" – של הא-לוהים – "למדני", אותי, את חגי, את הילד והעלם והאדם המבוגר הניצב כאן לפניך.

באדיבות אתר 929