הפילנטרופיה וגביית מסים

"מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (ב).

לקראת בניית המשכן מבקש הקב"ה מן האדם לתרום ככל אשר ידבנו ליבו,  ומה יותר ראוי ונכון מכך שכל אדם נותן לפי יכולתו ולפי רצונו לבניין בית ה'?

מסתבר, כי לצד מסלול התרומה המופיע בפרק כ"ה, מתקיים מסלול נוסף של גיוס כספים, הוא מצוות "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (ל', יג). בתורה קיימות אם כך שתי אפשרויות שונות למימון פעילות הקודש. האחת מבוססת על התנדבות; "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב"  (על פי פירוש רש"י לשמות כ"ה, ב). השנייה מבוססת על חובה – מערכת מיסוי מוסדרת. שתיהן גם יחד מכונות על ידי התורה 'תרומה'. איזו מהן עדיפה?

מערכת היחסים בין הפילנתרופיה ובין מערכת גביית המיסים, בין המגזר השלישי ובין המגזר הראשון, בין הצדקה ובין הצדק, מסועפת, מתפתלת, לעיתים נתונה במתח ולעיתים בהשלמה. הדילמות בעניין זה רבות ואנו בחרנו לכוון את אלומת האור לנגזרת אחת של הדיון באמצעות מחלוקת פרושים וצדוקים בנוגע למימון קרבן התמיד שהועלה בכל יום בבית המקדש.

כך מסביר פרופ' זאב ספראי את המחלוקת:

"בימי הבית התעורר ויכוח מר בין הפרושים והצדוקים על אופיו של בית המקדש. הצדוקים דרשו, שקורבן התמיד יבוא מתרומותיו של כל מי שידבנו ליבו. זו הייתה העדפה עקיפה של העשירים, שהרי הם אלה שתורמים בדרך כלל, ומהם בא המימון העיקרי של הקורבנות. פרושים ביקשו לממן את הקורבנות מכספי מחצית השקל, המוטל על כל אדם מישראל, כדי שכל ישראל יהיו שווים בקורבנות.
מסתבר, שהוויכוח חרג מן השאלה, מי יממן את הבאת הקורבנות ... "בעל המאה" הוא, כידוע, "בעל הדעה" והמממן את צורכי המקדש קובע את אופיו של המקום. לפיכך פירשו חכמים, שהוויכוח היה על השליטה במקדש". 

(זאב ספראי, הקהילה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, בתוך: קהל ישראל : השלטון העצמי היהודי לדורותיו - העת העתיקה (כרך א) עמ' 166-167)

בעניין מחצית השקל הוכרעה הלכה כפרושים, אך האם ניתן לטעון באופן גורף כי עדיפה הגבייה שווה בשווה, על פני המימון הפילנטרופי? ישנם שיקולים לכאן ולכאן, והמציאות, כהרגלה, מורכבת.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג