הפאסיביות של שאול

במלחמה נגד בני עמון (י"א) גילה שאול יוזמה ונחישות מעין כמוה. הוא נקט בתכסיס מסויים על מנת לכפות את כל שבטי ישראל להחלץ לעזרת יושבי יבש גלעד ובאמת הצליח בכך. זהו תפקיד המלך והוא נמצא כשיר לכך.
כעת הגיעה השעה להילחם כנגד הפלשתים ושאול מכנס את ישראל לגלגל על מנת להערך לקראת הלחימה בפלשתים. עוד קודם לכן שמואל ביקש ממנו להמתין שבעה ימים קודם הקרבת הקרבן שיפתח את המלחמה (י', ח) אולם כעת שאול נלחץ ומקריב את העולה מעט קודם המועד. לטענתו העם החל לפוץ והוא פחד שלא יוכל לעשות את המלחמה כפי שחשב מתחילה.
אולם, לא ברור מה הוא הרוויח בכך והלוא הוא לא המשיך את המהלך אשר החל אלא נתקע ולא עשה דבר שהרי הסיפור מסתיים בכך ששמואל עולה מגבעת בנימין ואילו הוא נותר לשבת בגבע בנימין?
דומה שתוכחת שמואל והאמירה הנוקבת לשאול ערב המלחמה כי מלכותו לא תיכון וסוף מלכותו קרב לבוא גרמו לשאול לקפוא על שמריו ולהיכנס לעמדה פאסיבית בשלב הראשון.
מי שמציל את המצב הוא יונתן (י"ד) שאולי מזהה את חששותיו של אביו ולכן נוקט יוזמה כדי לפעול כנגד פלשתים. שמא הוא גם רואה את עצמו כאחראי למצב שכן הוא הכה את נציב פלשתים ועורר את זעמם כנגד ישראל וממילא חובה עליו להשלים את המלאכה ולהחזיר את השקט על כנו.
רק לאחר מכן תפס שאול את עצמו וחזר לפועלו כמקודם להושיע את ישראל מידי כל צריהם מסביב. מעניין כי הנביא מציין כי כל ימי שאול המשיכה המלחמה עם פלשתים (י"ד, נב). פסוק זה עומד כנגד מה שנאמר שבכל ימי שמואל נכנעו פלשתים לפני ישראל (ז', יג). כנראה שנקודת השבר בפרקנו היא המבחינה בין ימי שאול לימי שמואל.

עוד על אותו נושא ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יגאל אריאל