שאול שהתגלה כיוזם ופועל כנגד בני עמון קופא על שמריו בהתמודדות כנגד הפלשתים. מה הסיבה לשוני העצום באופן התנהלותו כנגדם?

 

בניגוד לפעילותו הנמרצת, הכריזמטית והתוקפנית של שאול נגד בני עמון (פרק י"א), מופיעה בפרקנו, כאשר המלחמה היא נגד פלשתים, דמות חיוורת שונה לחלוטין. שאול בנה וארגן את מלכותו וצבאו על יסודות מוצקים מתוך תכנון וכוונה לטווח רחוק. דווקא משום גודל הסכנה שבהתמודדות עם פלשתים רצונו בהתקדמות מסודרת ולא בהתפרצות בלתי מחושבת. אלא שלפתע התרגש משבר ובאה שעת ההכרעה. זו הפתיעה את שאול ושבשה את מהלכיו. מכאן ואילך נגרר שאול אחר המאורעות. בתחילה נסוג ממכמש וירד אל הגלגל, שם יוכל לשקם את צבאו ולהיערך למגננה. נסיגתו זו לגלגל אינה רק בריחה, אלא ציות לצו האלוקי המוקדם, אבל תוצאתו הראשונית של צעד זה היתה כשלון חרוץ.  הנסיגה חיזקה את הפלשתים שתפסו את בימת ההר וישבו במקומו במכמש. לכאורה הוכרע גורל המערכה והעם נפץ מעליו וברח לכל עבר.
אבל במקום למצות את המהלך ולהמתין להופעתו של שמואל אשר יתן משמעות לצו המוזר איבד שאול את סבלנותו והעלה את העולה.
אז מופיע שמואל, שאול נרמז לקום ולעשות מעשה התקפי, אבל במקום לפעול מתמקם שאול בעמדת המתנה. "ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון אשר במגרון" (י"ד, ב). הזמן חולף ופלשתים שבים ונערכים נגדו אל מול מכמש.
מה גרם לו לשאול הפעלתן, התוקף ומפתיע את העמונים עם שחר לקפוא עתה כך על שמריו? נראה שההבדל נעוץ בחוסר יכולתו להגיב באופן שונה למצבים השונים שבהם הוא עמד ולהתאים עצמו להוראות השונות שניתנו לו. על המלחמה בעמון צווה: "עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלוקים עמך" (י', ז). במסגרת חופש הפעולה והעצמאות הניתנים לו ידע שאול לפעול. הוא עשה זאת בכל כוחו ומרצו והצליח. אך באשר לתקיפתם האימתנית של הפלשתים - שהיא למעלה מיכולתו הצבאית - צווה מלכתחילה לא לעשות מאומה. את אמונתו עליו לגלות לא בחירוף נפש לשם שמים, אלא דווקא בהקפאת יוזמתו האישית ובביצועו המלא של דבר ה'. בכך התקשה שאול. הוא מתבלבל. עושה את שאינו צריך לעשות, ואינו עושה את המתבקש.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן