העמלק התורן

בין שבטי המדבר הקדומים היה מקום מרכזי לשבטי השוסים של עמלק ('שַאסוּ' בפי המצרים הקדומים), בגלל האכזריות הטוטאלית שלהם – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (יח). כך קורה שוב לנגד עינינו עם הופעת 'דאע"ש' על בימת הטירוף המדברי (המתחזה לאסלאם קנאי).

גם בראשית הגיבוש למלוכה (בעמלק כמו בישראל), כאשר לחמו צבאות ישראל בהנהגת שאול נגד "עיר עמלק" (שמואל א ט"ו, ה), נהגו העמלקים כדרכם, חטפו נשים וטף ומכרו אותם בשוקי העבדים (שם ל') – אולם העמלקים נהגו כך מול כל הנקרים בדרכם.

כאשר התפזרו היהודים הגולים מארצם לקהילות נפרדות "בכל מדינות מלכותך" (אסתר ג', ח), ונתפסו כאיום על האימפריה הפרסית בעיני "המן האגגי", הייתה זו כבר 'עמלקיות' אנטי-יהודית – תופעה א-נומלית כמו עצם קיומם ושרידותם של היהודים בגלויות השונות. 'המן'-ים כאלה צמחו בכל מקום שיהודים התבססו ושלחו את 'מרדכי' שלהם אל "שער המלך". מאז ועד ימינו, היו לשליטים שתי אפשרויות עקרוניות – להיעזר ביהודים לטובתם ולסמוך על נאמנותם (שיטת "מרדכי היהודי"), או לפעול לפי "עצת המן".

בדיוק עם תחילת היציאה של היהודים מאירופה התייצב מולנו 'המן הנאצי' – "להשמיד, להרֹג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... ושללם לבוז" (אסתר ג', יג). כל מילה בוצעה בדיוק גרמני קטלני, חוץ מ"ביום אחד", שהפך לתוכנית מאורגנת של שנים.

'עמלק' חזר והופיע מולנו עם כל שינוי היסטורי במצבנו – הצו "זכור" – חל בימינו במיוחד על 'עמלק הנאצי', ואי אפשר לצאת ידי חובה רק במגילת אסתר – שום אסתר ושום מרדכי לא יכלו עוד להושיע את היהודים עם חורבן הגלות בשואה – "לא תשכח".

באדיבות אתר 929