העם ההוא

"השַאֲנַנים בציון והבֹּטְחים בהר שֹמרון" – עוד נקודה מכרעת בתחושת הגֵאוּת שאפפה דור שלם. אחרי מלחמת האחים בין אמציהו לבין יואש, השכיל עוזיהו להפוך כיוון ולחבור לירבעם במסלול של יהושפט ואחאב; כך נחשבו דמשק וחמת "ליהודה בישראל" (מלכים ב יד, כח), והקשר המתחדש בין ציון לשומרון, התבטא בשירת דוד.

הפֹּרְטים על פי הנבֶל,
כדויד חשבו להם כלֵי שיר (ו, ה).

בתוך חגיגות השפע הדהדה הנגינה בנֵבֶל ובכינור, ונשמעו מזמורי דוד על היציאה מֵאֲפֵלה לאורה, משליטה ארמית בארץ, לשליטת "יהודה וישראל" בדמשק ובחמת. כל המבטים היו מרוכזים בהווה מול העבר. רק הנביאים, הושע ועמוס וישעיהו, התבוננו בעתיד הצפוי – ובכו.

לכן, המַשְׂכּיל (=המשורר; "מַשְׂכּיל לדוד") בָּעֵת ההיא
יִדֹם – כי עֵת רעה היא (ה, יג);

חיסול הכוח הארמי בניצחון ישראל ויהודה, הכשיר את הקרקע להסתערות צבאות אשור דרומה, כי מאותו רגע נשארו ישראל ויהודה לבדם מול האשורים. ובהיחלשם, ייפול המרחב כולו. אם כך, מדוע עמוס לא הזכיר את המילה 'אשור'? מדוע גם הושע (עד פרק ד), וישעיהו (עד פרק ו), לא אמרו 'אשור'?

שלושה נביאים תיארו במילים ברורות את המפלה הצפויה, את הצבא האשורי המסתער (ישעיהו ה, כו-ל), את ה"גוי" שיַגְלֶה "מֵהָלאה לדמשק", גם את דמשק (עמוס א, ה), וגם את שומרון (ה, כז), ורק שמו איננו.

כי המבט הנבואי מעולם לא היה ממוקד בהיבט הכוחני-הצבאי, ו'אשור' היא רק 'מטה זעם' ביד ה' – החשבון הנבואי הוא דתי-מוסרי, והתמקד ברמיסת משפט וצדקה; הניתוח הצבאי בהיבט הגאוגרפי ניתן ברמיזה (ו, ב).

עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ,
וּלְכוּ מִשָם חֲמָת רַבּה,
וּרְדוּ גַת פְּלִשתים,
הֲטוֹבים (אַתֶם) מן הממלכות האלה (שנפלו בידיכם)...?

באדיבות אתר 929