העליה לבית אל

ארץ ישראל היא הארץ שבה האבות מגשימים את התכנית הא-להית של בניית האומה היהודית. בכל הזמן ששהה בביתו של לבן, יעקב היה ב"חופשה" מהפרויקט. כעת עליו לחנוך מחדש את הקריירה שלו כ"אב", ורק מנקודה זו ואילך הוא חוזר ל"ארץ ישראל".

המקום בו מתרחשת חניכה זו הוא בית-אל. הסיבה לכך נתונה בציווי של ה': "וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (א).

בית-אל היא הנקודה ממנה עזב יעקב את ארץ ישראל. החיזיון בתחילת פרשת ויצא הוא הפרידה של יעקב מארץ ישראל, ארץ הקדושה ושכינת ה'. ובהתאם, תוכן התגלות ה' שם היא שהוא יגן על יעקב בגלות, יהיה עמו, ויחזירו לביתו. בבית-אל יעקב נפרד מהארץ ומתפקידו כ"אב" ועל כן בבית-אל הוא חוזר למלא את ייעודו.

יעקב מבין זאת, ומשום כך הוא מנקה את משפחתו מאבק עבודה זרה שאולי דבק בהם בארם. מנהגים שיכלו להתקבל בארם חייבים להיפסק לפני שתתבצע עליית המדרגה הגדולה בהיסטוריה היהודית. יעקב מכריז על התחלה חדשה.

גם הקב"ה וגם יעקב מכנים את המסע "לקום ולעלות" (א, ג). ההתייחסות אינה רק לקו-הגובה של בית-אל. הכוונה ב"לקום" היא גם להתעורר ולגייס את הכוחות, להתעלות מבחינה רוחנית.

המזבח שהקב"ה מצווה על יעקב לבנות בבית-אל אינו תשלום הנדר של יעקב, אלא מזבח של הקדשה. הקמת המזבח מזכירה את המזבחות שבנה אברהם כשהגיע לארץ ישראל.

בכך שקיבל על עצמו את ייעודו וחנך מחדש את הקריירה שלו כ"אב", יעקב הופך את משפחתו מ"בית" ל"עם". יעקב הוא האב האחרון, זה שלאחריו יבוא עם. משפחת יעקב אינה עוד פרטים בודדים. בארם יעקב היה אב משפחה, ברגע שאנו רואים אותו כ"אב" בארץ ישראל, הוא נהפך למנהיג של עם. כשהוא מגיע לבית-אל, יעקב ומשפחתו הופכים ל-"הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ" (ו).

מות דבורה מינקת רבקה מסמל את ניתוק הקשר עם החינוך הארמי, ובכך פרק זה בחייו של יעקב נחתם. כעת יעקב הוא לחלוטין איש של ישראל וארץ ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון