בין שלל הזוגות בהם עוסק ספר משלי שמייצגים שני קטבים, אחד טוב ואחד רע, מופיע באופן מפתיע גם הצמד 'עשיר ורש'. מה פשר העניין?

 

כל הקובץ השני של הספר, שתחילתו בפרק י', נראה כמו ערימת פתגמים גדולה, שאין שום קשר בה בין פתגם לפתגם. אילו היינו מקבלים את אותם פתגמים בסדר אחר לא היינו חשים בשום הבדל. אבל אל לה לתכונה הזו להטעות אותנו: למרות הבליל הבלתי אפשרי הזה, מוצגת כאן השקפת עולם מאוד ברורה ומאוד מסודרת. והיא מוצגת דרך צמדי המונחים הנוגדים, שכמעט כל הפתגמים מכילים כמוהם.

"בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה. תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם. לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע" (י"א, ב-ה). זדון – צנועים; ישרים – בוגדים; הון – צדקה; תמים – רשע. וכך לאורך כל הקובץ: חרוץ – עצל. עשיר – רש...

רגע. עשיר ורש? הלא כל הזוגות האלה מציעים לנו שני קטבים, אחד טוב ואחד רע. החכם טוב, האויל רע. הצדיק טוב, הרשע רע. החרוץ טוב, העצל רע. התמים טוב, העיקש (הולך מעקשים, פתלתל, 'תחמן' בלשוננו) רע. אבל מה עושה פה הצמד "עשיר – רש"? ("רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" – י', ד; "גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים" – י"ד, כ; "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" – ט"ו, טו, ועוד).

והנה עומד לפנינו הסולם במלואו: מהצד האחד – החכם, החרוץ, המתון, העניו, הצדיק – והעשיר; ומהצד השני עומדים האוויל, העצל, המתלהם, היהיר, הרשע – והרש. כן כן, אומר שלמה. לא רק ש"טוב להיות צעיר בריא ועשיר מאשר זקן חולה ועני", כדברי טוביה החולב. זה גם מוסרי יותר. כלומר, העוני הוא סימנה של דרך החיים הלא מתאמצת, שאינה שועה לעצות, שסומכת על הנס, שמתנהגת בחוסר אחריות.

כמובן, הוא מכיר גם מכיר בכך שיש עשירים רשעים, עושי עושר ולא במשפט; ואם יש כאלה, מישהו הפך לעני כתוצאה ממעלליהם, ולא בהכרח כתוצאה ממעלליו הוא. ואף על פי כן, אומר החכם, בגדול, כחברה, כדרך חיים, האבחנה נכונה.

אנו מתקוממים היום לשמע המדרג הזה. האתוס שלנו כמעט הפוך היום, העשיר כמעט תמיד חשוד בעינינו, ואת הצדיקים הנסתרים אנחנו מחפשים דווקא בין העניים. אבל שלמה יושב בחברה עובדת, סוחרת, מנהלת מערכות יחסים בינלאומיות, שנוטלת את גורלה בידיה.

ואם נדמה לנו שאורח חיי המאמין מחייב לתלות עיניים כלפי מעלה ולחשוב שהכל בידי שמים ולכל היותר עלינו להיראות כאילו אנחנו משתדלים, כדי לא לזלזל במתנות שמים, בא הספר הזה ומטיח בפנינו: עצלנים, אל תעשו אידיאולוגיה מחוסר יכולתכם לקחת אחריות על חייכם שלכם. אמונה בא-לוהים פירושה לקיחת אחריות. לכו לעבוד ותהיו ישרים, וסוף הכבוד והעושר לבוא גם הם.

באדיבות אתר 929