קשה שלא להתפעל מרוח הנדיבות הנלהבת של עם ישראל למשכן. אולם חכמינו קראו את הפסוקים וסירבו להתלהב ואף ביקרו את אותה הנדיבות. מה ראו חז"ל לראות בעין רעה נדיבות זו ולא להתפעל ממנה? ממה רצו להזהירנו?

לאחר חטא העגל מביא משה עימו בשורה: בונים משכן. הוא מקהיל את העם ומספר להם על הציווי לבנות משכן מנדבת לבם. המקרא אינו חוסך במילים לתיאור ההתלהבות שפקדה את העם, ורוח הנדיבות שהתבטאה בזרם אדיר של תרומות מכל הסוגים ומכל האנשים; התרומות רבו כל כך עד שבאו אנשי המקצוע ואמרו למשה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא" (ל"ו, ה). זה יותר מדי. או אז נמסר לעם ציווי חדש - להפסיק לתרום. 

קשה שלא להתפעל מרוח הנדיבות הזאת, אולם חכמינו קראו את הפסוקים וסירבו להתלהב. הם זכרו את מה שנאמר בפרשה הקודמת על חטא העגל. גם שם כולם (כמעט) תרמו, ובהתלהבות רבה. וכך אמרו חכמינו: "אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי שקלים פרק א הלכה א).

רבים ניסו לתהות על טיבו ואופיו של העם היהודי. מבקשים מהם תרומות לעגל - והם נותנים; מבקשים מהם תרומות למשכן - ושוב הם נותנים. והרי מדובר בתרומות להפכים גמורים! משל לאדם התורם לגוש אמונים ולשלום עכשיו כאחד. איך ניתן לעמוד על אופייה של האומה המיוחדת הזאת?

מסתבר שיש תכונה יהודית אחת שהסיפור מלמדנו עליה, והיא תכונת ההתלהבות. לא בכדי מצינו את היהודים שותפים פעילים בתנועות המהפכניות החשובות ביותר בעולם, וכמו כן בתנועות ובמקומות ההזויים ביותר; כי כאשר הם מתלהבים, הם מתלהבים ללא גבול.

לתכונה זו יש מעלות רבות, שהרי היא יכולה להביא את האדם למקומות שללא אנרגיה סוחפת לא היה יכול להגיע אליהם. אבל יש בה גם סכנה גדולה. היא מתפוגגת במהירות שבה נוצרה. למתלהב ללא שיקול דעת עמוק אין כל סיבה שלא להמיר את מושא התפעלותו, והוא עלול לבחור אפילו בגורם המסמל את ההפך הגמור ממה שהתפעל ממנו אתמול.

אסור לנו ולמנהיגינו להתפעל מהתלהבותו של ההמון, כי ברגע אחד יכולה ההתלהבות הזאת להתפוגג ולמצוא לעצמה מושא אחר. מנהיגים מחויבים לשקול את דרכי הפעולה שהם נוקטים לא לפי קולות ההתלהבות העולים מן הציבור אלא לפי ההיגיון העומד מאחוריהם. 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר