הסבר מבריק

פרופ' אוריאל סימון* הציע הסבר מבריק להשפעה הדרמטית של דברי יונה על אנשי נינוֵה. יונה לא קרא בשער העיר, הוא הלך ודפק מבית לבית, ובכל מקום שפתחו לו, קרא:
עוד ארבעים יום,
ונינוה נֶהְפָּכֶת (ג, ד);

שלושה ימים היו דרושים כדי לעבור בכל בתי העיר הגדולה, אבל אחרי יום אחד כבר התפשטה השמועה בכל העיר, והחרדה לא פחתה מזו של אנשי הספינה. ההקבלה בין אנשי הספינה ואנשי העיר (פרק א מול פרק ג) מתחזקת, אם יודעים שהשם 'נינוה' משמעו 'נוּן' (=דג) ב'נָוֶה', והציור הקדום שלה מראה היכל על שפת נהר (=חִדֶקֶל), ודג בנהר. הדג והספינה, ובהנגדה, 'נינוה'.

אנשי הספינה, עובדי אלילים תמימים, למדו מיונה יִראַת ה' (=אמונה). ואנשי נינוֵה, עובדי אלילים רעים למדו אמונה ותשובה (בלי לחכות למלך; ג, ה-ט):
וַיַאֲמינוּ אנשי נינוה בא-להים,
וַיִקראו צום, וַיִלבשו שַׂקים,
מגדולם ועד קטנם;

מלכים דרכם להגזים, ומלך נינוה הוסיף צום לבהמות, כדי שצעקתם תעלה לשמים, אבל הוסיף גם את העיקר המוסרי:
...וְיָשֻבוּ איש מדרכו הרעה,
ומן החמס אשר בכפיהם;
מי יודע (אולי) יָשוּב וְנִחַם** הא-להים,
ושָב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ ולא נֹאבֵד;

בפרק הראשון למדנו יראת ה' (=אמונה). בפרק השני למדנו כוחה של תפילה מתהומות הייאוש. בפרק השלישי למדנו כוחה של תשובה על סף התהום, ולא הצום קובע, וגם לא התפילה, אלא תיקון המעשים.

התנך אוהב לתאר את "הא-להים" כמִתְנַחֵם (=מתחרט), גם על עצם בריאת האדם (בראשית ו, ו), וגם על גזירות כילָיון וחֲרוֹן אַף. פילוסופים מתקשים בזה, אבל מאמינים מבינים שיש תקווה.

* שמעתי ממנו
** זה היה נוסח תפילה לצום, ביהודה (יואל ב, יד)

באדיבות אתר 929