האם מצד התורה יש חשיבות לכתיבת ההיסטוריה ולעיסוק בארכאולוגיה? עיון בפרקנו ובעוד מקורות נוספים בתנ"ך ישפוך אור על הנושא.

 

הקב"ה מצווה את משה לכתוב את הציווי על מלחמת עמלק וכן להעביר אותו בעל פה. החזקוני על אתר מבאר: "אבל לא בעל פה, שמא יבא לידי שכחה לזמן מרובה". החזקוני עומד על כך שגורלן של מסורות בעל פה להישכח, ועל כן הורה הקב"ה גם לכתוב את הציווי.
אולם, האבן־עזרא והחזקוני בעקבותיו מתקשים היכן היה משה צריך לכתוב את הציווי המדובר? ומתרץ האבן־עזרא:
"זו הפרשה בשנת הארבעים נאמרה, והעד שאמר בספר בפתחות הבי"ת הנודע ["בַּסֵּפֶר" – נקוד פתח, כדבר ידוע] והוא ספר התורה; או ספר אחר היה להם ויקרא 'ספר מלחמות ה''  ואיננו אתנו, כאשר אין לנו 'ספר הישר' ו'מדרש עדו' ו'דברי הימים למלכי ישראל' ו'ספרי שלמה'".
החזקוני מצטט את דברי אבן־עזרא, אך משמיט את הצעתו הראשונה שמדובר בכתיבה בספר התורה. לדידו אפוא, מדובר בכתיבה בספר מלחמות ה'. לעומת זאת, הרמב"ן טוען באופן חד משמעי כי מדובר בכתיבה בספר התורה.
עולה כי לפחות על פי חלק מהפרשנים מדובר בכתיבה בספר היסטוריה, אחד מני רבים שהיו לעם ישראל, ולא בספר התורה, ואם כן מדובר במקור ברור לחשיבות כתיבת אירועים חשובים ומרכזיים בספר. ציווי זה מבטא אפוא תודעה היסטורית כבר בזמן קדום ביותר, עם ראשית היווצרותו של עם ישראל.

אירוע נוסף בפרשתנו שהתורה רצתה שייזכר לדורות הוא ירידת המן במשך ארבעים שנה. במקרה הזה הזיכרון נשמר באמצעות חפץ פיזי (ט"ז, לב-לד). מקרה נוסף שבו בחר הקב"ה להזכיר אירוע בדרך דומה מתואר בפרשת קרח שם נשמר מטה אהרן לעדות (במדבר י"ז, כה).
חפצים אלו מתקופת המדבר נשמרו באוהל מועד, במשכן בשילה ובבית המקדש של שלמה, על מנת שיהיו עדות מוחשית לתקופת הנדודים במדבר. הגמרא (יומא נב ע"ב) כותבת שבימי יאשיהו נגנז הארון יחד עם חפצים שונים שהיו לידו: צנצנת המן, מטה אהרן, צלוחית שמן המשחה והארגז ששיגרו הפלשתים כדורון לאלוקי ישראל. הרמב"ם מסביר את מטרת הגניזה ואומר:
"ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה... ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני" (הלכות בית הבחירה ד, א-ב)
החשיבות הרבה שראה יאשיהו לגנוז את "הממצאים הארכאולוגיים" מימי הנדודים במדבר יחד עם החפץ הקדוש ביותר לעם ישראל, ארון ברית ה', מלמדת על המשמעות שייחס לשמירה על חפצים אלה. יש כאן אפוא מעין "מוצג מוזיאוני" שמטרתו דתית, המלמד כי התורה מודעת לכך שגם דרך ממצא חומרי ניתן להעביר מסרים מהעבר להווה ולשמר את הזיכרון.
עולה מהדברים כי הקב"ה, שיצר את האדם ומכיר את נפשו, מנחה אותנו שכתיבת היסטוריה ועיסוק בארכאולוגיה יכולים להיות בעלי משמעות דתית. הדברים עולים בקנה אחד עם ההנחיה בספר דברים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים ל"ב, ז). וכן: "וזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (שם ח', ב). זכירת האירועים מביאה לתובנה היסטורית על סיבה ומסובב, על גורמים ותוצאותיהם.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר