הנה עם

מי ומה הפך אותנו לעם?
הראשון שהגדיר אותנו כ'עם', באופן מפתיע, היה דווקא ראשון שונאי ישראל בהיסטוריה - פרעה. זה קרה בעת לידתנו כאומה, במצרים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (א', ט). 
גם אנטישמי נוסף, השתמש בכינוי מאחד זה כלפי ישראל כשביקש להצדיק באופן דומה את השמדתנו: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג', ח). 
לעיתים נדמה, שרק נקודת המבט הישראלית, הפנימית, שמה לב לכל ההבדלים והניואנסים שבין שבט לשבט בישראל. אבל המתבוננים מהצד, מרחוק, בוודאי שונאינו, רואים אותנו כעם אחד. כל ההבדלים ההיסטוריים בין משכילים לשמרנים, בין חסידים למתנגדים, בין ימניים לשמאלניים, בין דתיים לחילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים לא מובחנים בעיניהם. הראיה לכך, שכשהם באים להורגנו, הם לעולם לא עושים הבחנות מעין אלו. כך בימי פרעה, כך היה בימי המן, וכך גם בעת החדשה בפיתרון הסופי, ובטרור הערבי בתולדות הציונות. שונאינו, לא מתעניינים בהשתייכות המפלגתית שלנו, הם שונאים את כולנו באותה המידה. 
נדמה, שזו גם הסיבה, שאנחנו בדרך כלל מתאחדים כעם, דווקא ברגעי מצוקה שכאלו, רק כשהשונאים עומדים עלינו לכלותנו, ומאיימים עלינו כאחד אנו מצמיחים כוחות של אחדות ושל מסירות נפש. 
כך היה בסיפור הלידה שלנו - משה יצא אל אחיו מתוך ארמון פרעה המפואר וסיכן את נפשו למען הצלת עמו, וכך היה מאות שנים לאחר מכן כאשר אסתר המלכה סיכנה את מעמדה ואת חייה על מנת להגן על עמה. 
ואם לעיתים אנו חשים שכל זה שייך לעבר הרחוק לעולם האגדות והסיפורים, באים הרעים שבאויבינו, ומפעילים את הנוסחה הזאת מחדש. עד מתי? זה כבר לא תלוי בשונאינו...