כחלק מרצף המעשים הסמליים מצטווה יחזקאל לשכב על צידו ולשאת עליו את עוון העם. מה פשר נשיאת עוון העם על ידי הנביא? ומדוע יחזקאל שלא חטא צריך לשאת בעוונם של החוטאים?
בפרק שלפנינו מצווה הקב"ה את יחזקאל: "ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם. ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל..." (ד-ה).
כיצד ניתן להבין את פשר העניין שהנביא נושא את עוון העם? מה פשר הביטוי "ונשאת עוון בית ישראל"? וקושי נוסף בפסוקים אלה: הן יחזקאל עצמו הורה "צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת רשע עליו תהיה" (י"ח, כ). ואיך ייתכן שיחזקאל ישא את עוון העם?
תיאוריה המסבירה עניין זה נמצאת בספרו של רבי יוסף אלבו, ספר העקרים, מאמר רביעי פרק יג. וכך הוא כותב:
"פעמים גם כן יחולו רעות על הצדיק בעבור כללות האומה, על צד העונש. שיחשב לו למרי כשלא יבקש רחמים על בני דורו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שאלימלך ומחלון וכליון שהיו גדולי הדור, נענשו בעבור שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו..."
אפשר להביא דוגמה לתופעה כזאת מספר יחזקאל עצמו. האזהרה לצופה-לנביא שבפרק ג' אומרת זאת במפורש: "באמרי לרשע מות תמות, ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו - הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש" (ג', יח).
אבל רבי יוסף אלבו ממשיך בדבריו:
"ופעם יחולו על הצדיק רעות בעבור כללות האומה, לא על צד העונש, אבל כדי לכפר על כלל האומה. וזה, שלהיות השם יתברך חפץ בקיום העולם, ויודע שהצדיק יקבל הייסורין בסבר פנים יפות, ולא יקרא תגר על מידותיו של הקב"ה, לפיכך מביא הקב"ה ייסורין על הצדיק כופר הרע הנגזר לבוא על כלל האומה, כדי שיהיה כפרה עליה. וזהו שאמרו רבותינו: "מיתתן של צדיקים מכפרת", ונמצא זה מפורש בכתוב, אמר ה' ליחזקאל, "ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עוונם... וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית, ונשאת את עון בית יהודה" (יחזקאל ד', ד-ו). ... יאמר, שהרואים הייסורין באים על הצדיקים יחשבו שבאים עליהם בעבור עצמם, ויתמהו מזה, ואינו כן, שאין באים עליהם בחטאיהם, אבל הם כפרה על כלל העולם, או על כלל האומה, או על המדינה"
יש כאן תפיסה שהיא מצויה אצל חז"ל, על אף שהיא מעוררת קושי כאשר מצמידים אותה לספר יחזקאל. הנביא - ובלשונו של רבי יוסף אלבו "הצדיק" - מכפר על עוון העם כולו, או העולם, או המדינה. סבל הצדיק אינו תמורה לחטא אישי, אלא לחטא כללי. הצדיק הסובל ומקבל את סבלו בהבנה, משמש מופת לעולם כולו, ובכך הוא מכפר על עוון הכלל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת