מרק טווין תיאר את הארץ השוממה ומצבה הגרוע, בדיוק כפי שמתארים הפסוקים בפרק כ"ט.

 

הפרק פותח בתיאור כריתת הברית עם נאום חריף נגד כל מי שיחשוב לחמוק מהברית, אך בסיומו חוזרת הנבואה, כהמשך ישיר לפרק הקודם, ולסיום הקללות – "...והִתמַכַּרתֶם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות ואין קֹנֶה" (כח, סח) - "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, והנכרי אשר יָבֹא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההוא ואת תַחֲלֻאֶיהָ אשר חִלָה ה' בָּהּ; גפרית ומלח שרֵפה כל אַרצהּ... כמַהפֵּכַת סדֹם ועמֹרה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אשר הפך ה' באפו ובחמתו..." (כט, כא).

העם בגלותו מתואר בסוף הקללות, ואילו שממת הארץ עד דור אחרון סוגרת את כריתת הברית (בפרק כט) לקראת הנבואה על קיבוץ גלויות באחרית הימים (בפרק ל). כך נכנסת כריתת הברית באופן דרמתי לתוך "דברי הברית" (כח, סט).

כהמשך לדרכו של רמב"ן, שקרא את הקללות כנבואה, גם פסוקים אלה נתקיימו במדויק, על ידי תייר מארץ רחוקה, הלוא הוא מרק טווין, כמתואר בספרו מסע תענוגות לארץ הקודש (1867):

'עשינו כמה מילין בארץ שוממה שאדמתה דשנה, אולם כולה עשבים שוטים... יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו, ולא ייקרו בדרכך גם עשרה אנשים. לגבי איזור זה אמורה אחת הנבואות: "וַהֲשִמֹתי אני את הארץ, ושממו עליה אֹיְבֵיכֶם הַיֹשבים בה..." (ויקרא כו, לב) – אין איש היכול לעמוד כאן ליד עין אל מלחה השוממה (=מדרום לקרית שמונה), ולומר כי הנבואה לא התקיימה... ארץ ישראל יושבת עטויית שק ואפר. רובצת עליה קללה... סדום ועמורה… (ראו הרחבה בספרי נס קיבוץ גלויות, מהדורת תל-אביב תשע"א, 2011, עמ' 222-219).

כעבור 8 שנים קם בית הספר החקלאי מקוה-ישראל. כעבור 12 שנים קמה פתח-תקוה.

באדיבות אתר 929