המקורבים למלך

לאחר פניית כל שבטי ישראל להשבת דוד למלוכה, פונה דוד לצדוק ולאביתר ומבקש שיפעלו לצעד דומה מצד יהודה.
כאמור, צעד זה חורג מדרכו של דוד עד עתה. שלא כשאול, שהעניק זכויות יתר לשבט בנימין, דוד נמנע בעקביות ממתן עדיפות או מעמד מיוחד כלשהו לשבט יהודה, מתוך שאיפה לאחד את העם כולו. משום כך, בין היתר, העביר את בירתו מחברון לירושלים. ובכן, מדוע שינה כעת דוד ממנהגו? נראה, שדוד מסיק כאן מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון דווקא. אבשלום מצא, כנראה, באנשי חברון מִּרמור על גישתו השוויונית של דוד, גישה שהביאה, בין היתר, לאבדן מעמדה של חברון כעיר בירה (על כך קראו גם בפוסט להלן). משום כך סבר דוד, שכדי למנוע מרד נוסף עליו להראות יחס מיוחד לאנשים הקרובים לו, כדי ששוב לא יחושו רגשות דחייה ממנו.
ואולם, צעד זה היה מסוכן ביותר מן הכיוון השני. המתיחות העזה בין יהודה וישראל מּועדת לקרע, ושינוי הסטטוס-קוו לטובת אחד הצדדים עלול להוביל לפגיעה מן הצד השני. ואכן, כך בדיוק הסתיימה פרשייה זו. ובכן, דוד מסיק כאן מסקנה מוטעית, ובמקום להרגיע את הרוחות, הוא מכשיר את התנאים למרד הבא.  
במגמה פייסנית זו יש מרכיב נוסף: דוד מדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, וממנה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד. בכך ביקש דוד להשיג שתי מטרות: האחת – פגיעה ביואב, שהפר את הצו לשמור על חיי אבשלום,  והשנייה – פיוס עם המורדים, אנשי יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיהם הבולטים.
אלא שגם צעד זה עתיד להתגלות כטעות. ראשית, הפגיעה ביואב בן צרויה, המנהיג הצבאי שהצליח לדכא את המרד, לא הייתה ראויה. גם נתינת פרס למורד כעמשא בן יתר, שהיה שר הצבא של אבשלום, נראית אף היא תמוהה; בהמשך הסיפור מתברר עד כמה היה הצעד הזה שגוי.  

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון