המספד הגדול בירושלים

"מַשָּׂא דְבַר ה' עַל יִשְׂרָאֵל" נמשך, ואיתו החידות.
אויב גדול שהשתלט על יהודה, צָר על ירושלִַם ובית דוד והעיר ניצלה, היה רק פעם אחת בהיסטוריה – מסע סנחריב בימי ישעיהו וחזקיהו.

הנבואה הקדומה תיארה את "יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים", שלא הצליחו לפרוץ את סף-השער, וגם את ההלם הנורא על המוני הנופלים במערכה. כפי שכתבנו בפרקי ישעיהו (כה עד כז;  מ ואילך), לא היה לדור חזקיהו כוח לומר שירה על נס ההצלה, והנה הנבואה הקדומה בפי זכריה מעידה על הזעזוע:

...וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָקָרוּ (הגויים),
וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד...
בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם,
כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן, בְּבִקְעֶת מְגִדּוֹן;
וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת... (יב, י-יד);

בימי בית שני נעלם בית דוד אחרי זרובבל, אבל הצלה של ירושלים התרחשה במצור הַסֶלֶבְקי של ליסיאס (מקבים-א ו' 60-51), כשנתיים אחרי חנוכת המקדש, ואז בוטלו 'גזרות הדת'. זכריה העביר את הנבואה מימי חזקיהו, והיא חזרה והתקיימה (בלי בית דוד) בימי החשמונאים.

חז"ל (מגילה ג עמ' א) בעקבות תרגום יונתן, מצאו כאן צֵרוף של שני הספדים: לפי דרכנו, מתאים לזכריה לקבל מהנבואה הקדומה את הזיכרון של מספד "עַל הַיָּחִיד" כ'מספד אַחְאָב', שנהרג ברמות גלעד מצבא בֶּן-הֲדַד (=הֲדַדְרִמּוֹן), ולהוסיף עליו את 'מספד יֹאשִׁיָּהוּ', שנהרג במגידו (=בִּקְעַת מְגִדּוֹן) ביד פַּרְעֹה-נְכוֹ.

הצרוף הזה של שני מלכים שנפלו בקרב, אַחְאָב 'ישראלי' מובהק, ויֹאשִׁיָּהוּ 'יהודי' מובהק, חולל השראה מיוחדת למפעל הציוני מפי הרב קוק ביפו, בהספד לזכרו של ב"ז הרצל, חודש אחרי פטירתו בטרם עת, בגיל 44. (למאמר "המספד בירושלים" של הראי"ה קוק, באדיבות וויקיטסט)

הפעם השלישית בהיסטוריה, שירושלים יהודית ניצלה ממצור אויבים במלחמה קשה, הייתה בתש"ח, במלחמת העצמאות.

באדיבות אתר 929