רק עבר חודש מאז יציאת מצרים וכבר חלק מישראל חטאו בליקוט המן ביום השבת. מסתבר כי ההתפתחות הרוחנית, הן של היחיד והן של הכלל, היא תהליך איטי ומדורג המלוּוה בהכרח גם בכישלונות.

יש מי שטועים לחשוב שריבוי החוטאים והחטאים מעיד על כישלון המטרה והיעד של התורה. האם יש לראות בעובדה שאנשים יצאו ללקוט ביום השביעי "כישלון חינוכי" של משה רבנו? וחמור מכך: האם חטא העגל מלמד שאין סיכוי להשבית עבודה זרה מישראל? והאם התפשטות העבודה הזרה בימי השופטים והמלכים מוכיחות את מה שהשתמע מחטא העגל?

התשובה לכך היא בוודאי שלילית: רובו המכריע של עם ישראל שבת ביום השביעי. עם ישראל גם הנחיל לעולם כולו את מושג השבת. אף על פי שהעולם ההלניסטי ראה בשמירת השבת היהודית בטלנות, הרי שכיום בכל העולם התרבותי יש יום שבתון שבועי.

טעות היא להסיק מריבוי החטאים, שנתינת התורה לעם ישראל נכשלה. תהליך ביעור העבודה זרה שלפי חז"ל התחיל בו אברהם אבינו בחנות הפסלים של תרח, הפך להיות מנחלתו של עברי אחד בודד לאמונתו של עם שלם. משה רבנו לא מנע את חטא העגל, והנביאים לא מנעו את חורבן בית ראשון שנחרב, בין היתר, בשל העבודה הזרה שהתפשטה בישראל בעת ההיא. אולם עבודה זרה, במובנה הפשוט של השתחוות לפסל מעשה ידי אדם, נסתלקה מישראל ומרוב העולם המערבי, הנוצרי והמוסלמי של זמננו. כבר באמצע ימי־הביניים נאבק הרמב"ם על ביטול ההגשמה, לא רק מן הפולחן הדתי המעשי, אלא אפילו מן המחשבה הדתית.

ההתפתחות הרוחנית היא תהליך איטי ומדורג המתקדם במעגלים, מן הסביבה הצרה של עובדי ה' ועד העולם הרחב כולו. הרבה שלוחים יש לו למקום: את משימת ביעור האלילות משבטים נידחים בעולם הטיל הקדוש ברוך הוא על מיסיונרים נוצרים - ולא הטריח את בניו להיאבק עד תום באימפריה הרומית הפגאנית, או לשוטט בג'ונגלים של אפריקה כדי לשחרר את היבשת השחורה מן האלילות. לדעת הרמב"ם, היה זה תפקידן החשוב של שתי הדתות שנולדו על ברכי היהדות: הנצרות והאִסלאם - לקדם את העולם אל ההכרה באל אחד. אך המסע אל הגאולה מלוּוה בכישלונות. וכל הזמן עמלק אורב בדרך ומזנב בנחשלים.

גם אצל היחיד מלווה הכישלון את ההתפתחות הרוחנית: "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד, טז). רבי נחמן מברסלב מסביר בכמה מתורותיו שככל שאדם מתקדם בהתפתחותו, כך מתפתח עימו יצרו הרע. בקומות הגבוהות יותר הטיפוס נעשה קשה יותר, ולפיכך גם הסיכוי למעוד גדול יותר. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", אל הנפילות יש להתייחס כאל חלק הכרחי מתהליך הטיפוס, אולם אסור שהן יביאו לוויתור, כניעה וייאוש.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר