עשיית העגל לא הייתה מתוך כפירה בה', אלא מתוך חיפוש אחר מנהיג אשר יוביל את העם אל הארץ. העגל היה אמור להיות סמל למלאך, המוביל את העם אל הארץ. הבעיה היתה כאשר המסיבה יצאה מכלל שליטה, והעם קם לצחק.
משה כבר עלה להר סיני כמה פעמים, אך עד כה הוא שב לאחר יום או יומיים. הייתה, אם כן, לבני ישראל סיבה טובה לשער שמשה לא ייעדר למשך זמן רב.
ימים עברו, שבועות חלפו, ומשה איננו שב! בהתחשב בכך שראו אש אוכלת בראש ההר, הסיקו האנשים שמשה רבנו נעלם לעד.
הם היו חייבים לעשות משהו ולפיכך ניגשו בני ישראל לאדם שמינה משה לאחראי בהיעדרו – לאהרן. התלונה הראשונה של בני ישראל לאהרן מתמקדת בצורך בהנהגה חדשה: "עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו" [אל הארץ המובטחת]. ה' הבטיח לשלוח מלאך לפני ישראל ולעזור להם לכבוש את הארץ: "הנה אנֹכי שולח מלאך לפניך, לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכִנֹתי" (כ"ג; כ). ברור שכאשר שמעו בני ישראל הבטחה זו הם הבינו כי המלאך שבו מדובר הוא משה עצמו. אבל עכשיו, כשמשה בחזקת מת, דורשים בני ישראל מאהרן שייצור להם תחליף למלאך - או, שמא: סמל למלאך - על מנת שיוכלו להמשיך בדרכם לארץ המובטחת: "קום! עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו..." (א).
כוונותיו של אהרן ביצירת העגל משקפות את הרצון ליצור סמל של המלאך אשר יוביל את בני ישראל לארץ כנען, ולשם הדגשת רעיון זה מקיים אהרן טקס הדומה לטקס הברית בהר סיני, שבו הבטיח הקב"ה לשלוח את המלאך. עתה נשאלת השאלה: אם כוונותיו של אהרן היו כנות כל כך - מה היה כה נורא במעשה העגל?! מדוע הקב"ה כועס כל כך?
על אף שיש בידינו 'עדות נסיבתית' בלבד, ניתן להציע שבני ישראל חזרו להרגליהם הישנים ונסוגו חזרה לתרבות המצרית. בני ישראל היו שקועים לפני יציאת מצרים בתרבות המצרית. הקב"ה 'קיווה' שאירועי יציאת מצרים יגרמו לבני ישראל לשנות את הרגליהם הרעים, אך מעשה חטא העגל הוכיח כי עמוק בפנים לא השתנה דבר. גם בחגיגה שהחלה מתוך כוונות טובות הפכה התנהגותם עד מהרה לפרועה ומשולחת רסן. הקב"ה איננו כועס ביום עשיית העגל אלא רק למחרת, לאחר שקם העם לצחק, והמסיבה יצאה מכלל שליטה. ואף משה איננו כועס על עשיית העגל בלבד אלא גם על המחולות.
למעשה הקב"ה לא היה רק כועס; הוא היה מאוכזב. התנהגות העם בחטא העגל הוכיחה כי למרות הנסים הרבים שעשה להם לא השתנה אופיים.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון