המלחמה היא הכרח

מלך בעולם העתיק נועד לנצחונות. המיתולוגיה הבבלית, המצרית והכנענית, כל אחת בדרכה, העמידו בראש פנתיאון האלים הפעילים, אלה שעובדים אותם (להבדיל מאלי הבריאה שאינם נעבדים באמת) את האל המנצח בקרבות נגד האלים האחרים. מרדוך ובעל והורוס וזאוס, כולם אלים לוחמים, שהנצחון מקנה להם את השלטון כפרס. זו היתה תפיסת העולם הקדומה: השלטון מגיע למנצח, בזכותו חייבים כולם להיעשות לנתיניו.

מיוחד היה עם ישראל בעניין, שבו נבחר מלך אחרי כאב בטן ודחיות חוזרות ונשנות, ובכל סיפורי ההמלכה מודגש דוקא עניין האופי האישי ולא הנצחון, שעליו יסופר רק אחרי ההמלכה בפועל. המלך שלנו איננו מקבל את השלטון כפרס, אלא כעול. כשירות ולא כזכות. נצחונו הוא תוצאה ולא סיבה.

לפיכך, המשורר שמוטל עליו לשיר את הניצחון, בוחר להתחיל את שירו מהסוף. בחציו הראשון של הפרק המלך עומד בצל, בצד. א-לוהים במרכז. וברכתו למלך איננה ברכת מלחמה וניצחון, אלא אורך ימים, ברכות טוב, חיים, כבוד, וחסד. אף מילה על דם, אין אויב, הכל טוב. אין נצחון, יש ישועה. עטרת הפז על ראשו מסמלת שמחה, הפותחת את החלק הזה ומסיימת אותו.

ורק בחלק השני פונה המשורר אל המלך, ומדבר אליו כנוכח, וא-לוהים כביכול נסוג אל ירכתי הבמה. או אז מריעות קרנות המלחמה, עטרת הפז מתחלפת בתנור אש, ואנחנו שומעים על רעה ועל אף, על שנאה ועל מזימה ועל אובדן. אי אפשר לתאר נצחון בימי קדם ללא הבסת אויבים מלאה ואכזרית, ותמונות הנצחון המקראיות אינן חוסכות בדימויי נקמה, של רגלים על צוארי אויבים, של מדידת האויב "שני חבלים להמית". בחלק הזה מהולל ה' לא רק בישועתו, אלא גם בגבורתו; אבל בישועה – הוא נוכח, ואילו בגבורה – הוא נסתר.

אין ברירה. המלך חייב להילחם, אחרת יושמד עמו. אבל עליו לזכור, שמדובר בהכרח, לא בקודש. א-לוהים איננו נוכח שם, הוא נסתר. אם תרצה לשוב ולראות אותו נוכח, חזור הביתה, אל אורך הימים, אל השיר והזמרה, אל הברכה ואל השמחה. אל תסחוב אתך את הנצחון ותרועות ההרג חזרה אל כס שלטונך. שם - מקום החסד.

באדיבות אתר 929