"כי ידבר אלכם פרעה לאמֹר: תנו לכם מופת ..." (שמות ז, ט) – השיח מול פרעה התנהל במופתים ובמכות, בעוד השיח עם בני ישראל התנהל באותות. 'אות' הוא סימן ודגל; 'מופת' הוא חריג מזעזע; 'נס' הוא כמו 'אות' – דגל מתנוסס.
הוכחה: יש מצוות בתורה שיש בהן אות – ברית מילה ופסח מצרים, תפילין ושבת – ואין שום מצווה שיש בה מופת.
המטה שהופך לנחש או לתנין, כמו המים לדם, יכולים להיקרא 'אות' וגם 'מופת', תלוי למי הם מכוונים.
חלק מבני ישראל לא היו בטוחים בשליחות של משה, שמא "לא נראה אליך ה' " (ד, א), והיפוך המטה לנחש והמים לדם באו לאותת להם ששליחותו של משה אמת, והיא תחולל שינוי חד במצרים.
פרעה לא ידע מי ה', והמטה שהפך לתנין בא לזעזע את עולם הסמלים הפרעוני בדרך שהחרטומים מכירים אותה – מאבק בתוך המגרש המצרי, וכפי שניסח זאת הנביא יחזקאל (כט, ג): "כֹּה אמר .. ה', הנני עליך פרעה מלך מצרים, התַנים הגדול הרֹבֵץ בתוך יאֹריו, אשר אמר, לי יאֹרי, ואני עשיתִני".
בקריאה המקובלת מתעלמים מהתנין וסופרים עשר מכות מהדם, אך לדעתי אין לספור את מכת בכורות, שעומדת לעצמה, ולכל קבוצת מכות קדמה מכת אזהרה –
במי היאור: תנין (כאזהרה) – דם – צפרדע;
בארץ מצרים: כינים (כאזהרה) – ערוב – דֶבֶר;
בשמי מצרים: שחין (כאזהרה) – ברד – ארבֶּה;
וחושך (כאזהרה לבכורות).