המכה הכואבת ביותר

בפרק זה מביע דוד כאב וצער גדולים. לא ברור לנו ממה הוא סובל ומהי בדיוק מכתו. אבל ללא ספק היא מקיפה את כולו: "אין מתום בבשרי מפני זעמך" (ד). עקב כך, מצב רוחו שפוף, גופו כבד עליו וכולו אנחות וכאבים. "נעויתי שחותי עד מאד... נפוגותי ונדכיתי עד מאד שאגתי מנהמת ליבי… ואנחתי ממך לא נסתרה" (ז-י). דוד מרגיש שאפסו כוחותיו עד כדי כך שהוא אינו מסוגל לפתוח את עיניו כדבעי (יא). שלא כבמזמורים אחרים, נדמה שדוד אינו בטוח בכך שה' יציל אותו. מכל מקום, כאן, הוא אינו מביע את בטחונו שה' יושיע אותו. דוד אמנם מבקש מה' שיציל אותו, אבל גם זאת רק כתוצאה מהווייתו הכואבת כל כך, שאינה מותירה בידו ברירה אלא לבקש את ישועתו מידי ה'. נדמה גם, שהוא אינו עושה זאת באותו להט כפי שהוא עושה בהרבה תפילות אחרות.

מצב הרוח הנמוך כל כך של דוד הוא תוצאה של ההכרה שמכותיו הקשות באו לו מידי ה' בעצמו: "כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידיך" (ג). דוד מקבל את הייסורים כחלק מהעונש המגיע לו. בגילוי לב ובעוצמה אנושית בלתי רגילה, הוא מתוודה: "אין שלום בעצמי מפני חטאתי כי עונותי עברו ראשי..." (ד-ה). דוד נושא באחריותו למצבו הרע, ללא תירוצים. היכולת המופלאה הזאת של דוד להבין כי יש לו אחריות לכל מה שקורה איתו, ראויה להילמד על ידי כולנו. הכרת החטא של דוד היא ענין שחוזר על עצמו בכמה מקומות בספר תהילים, והיא מעמידה בפנינו דמות בעלת שאר רוח מהדרגה הראשונה.

איננו יודעים לפי הכתוב בפרק, באיזו תקופת חיים של דוד התרחשו ייסורים אלו. אם זה היה בתקופה שבה הוא היה מחוץ לחברה, בתקופת הרדיפות של שאול, הרי יש בפנינו הצצה לנפשו ומחשבותיו, ואנו רואים כיצד נבנית קומתו המוסרית והנפשית של מי שעתיד להיות מלך בישראל. אם זה קרה בהיותו כבר מלך על ישראל, אנו מבינים היטב את דבריו של דוד הכתובים בפרק קל"א: "ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני", אבל לראות נכוחה, דוד אכן ידע. "כי עווני אגיד, אדאג מחטאתי" (יט). ההכרה בחטא היא השלב הראשון וההכרחי בתיקון.

אולם ישנה נקודה נוספת המכאיבה מאוד לדוד. "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו, וקרובי מרחוק עמדו" (יב). בשעת צרה, מבקש האדם את תמיכת הקרובים לו. נחמתם ועידודם עוזרים לו יותר מכל דבר אחר בעולם. לכן כאשר הוא ננטש על ידם, הוא מרגיש נבגד ועזוב. זו יכולה להיות המכה הכואבת אפילו יותר מההכרה שמענישים אותך מלמעלה.

אחד מקציני המשטרה שחקר את הצורר אייכמן, היה שריד שואה בעצמו. שמו היה מיכאל גולדמן-גלעד. בגטו הוא הולקה 80 פעם, על ידי מפקד האס-אס, כעונש על כך שהוא ואחרים קראו בספרים שנמצאו בדירותיהם הריקות של אנשים שהוצאו להורג. לאחר שנים, גולדמן סיפר את הסיפור הזה למישהו (כנראה מכר קרוב). האיש אמר לאשתו בעברית - 'מסכן הבחור הוא מערבב מציאות עם פנטזיה'. גולדמן חש שהוא קיבל את המכה ה-81.

לאחר שנים, גולדמן סיפר את הסיפור הזה לגדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן וסיים באומרו: "אינני יודע מה כאב יותר המלקות שקבלתי בגטו או המכה ה-81".

לא ייפלא איפוא, שאוירת נכאים אופפת פרק זה. מוכה מלמעלה ועזוב מלמטה מגשש דוד את דרכו הלאה. הישועה אומנם תבוא, אבל מאוחר יותר.

באדיבות אתר 929