חז"ל קבעו ש"ממחרת השבת - ממחרת יום טוב". מסורת זו של חז"ל שימשה סלע מחלוקת עיקרי בסוף ימי בית שני בין החכמים לבין הבייתוסים. ואף בימינו אנו המאמץ לאשש את מסורתם של חז"ל הולך ונמשך.
התאריך "ממחרת השבת" קובע מערכת שלמה של מצוות בלוח המועדים של התורה שתלויות בו:
בו עצמו מצווה התורה להניף את מנחת העומר וללוותה בקרבן המתאים; עד אליו נאסרת האכילה מן התבואה החדשה; ממנו והלאה יש לספור שבע שבתות תמימות, וביום החמישים לאחריו, שהוא ממחרת השבת השביעית, יש להביא את מנחת שתי הלחם ואת הקרבן המלווה אותה, ולקרוא יום זה מקרא קודש האסור בעשיית מלאכה.
אולם תאריך זה עצמו - 'ממחרת השבת' - מהו?
כידוע, מסורתם של חז"ל היא (ברייתא מנחות סה ע"ב) "ממחרת השבת - ממחרת יום טוב", והכוונה ליום טוב הראשון של פסח. מסורת זו שימשה סלע מחלוקת עיקרי בסוף ימי בית שני בין החכמים לבין הבייתוסים, שפירשו את התאריך 'ממחרת השבת' כמחרת שבת בראשית החלה בחג הפסח. ממילא חל אף חג השבועות אצלם תמיד ביום הראשון בשבוע, במרחק שבין חמישים לבין חמישים ושישה ימים אחר יום טוב ראשון של פסח.
הוויכוח עם הבייתוסים הוליד כמה תוצאות: א. קציר העומר נעשה "בעסק גדול" ובהדגשת התאריך שבו הוא נעשה - ממחרת יום טוב ראשון של פסח, אף כשזה חל בשבת - כדי להוציא מלבם של הבייתוסים, כמתואר במשנה (מנחות סה ע"א). ב. במגילת תענית נקבע כי משמונה בניסן ועד סוף המועד (- פסח), ימים שבהם הושבו הטענות והושג הניצחון בעניין מועדו של חג השבועות - אין להספיד ולהתענות. ג. סוגיה שלמה בתלמוד במסכת מנחות (סה ע"א - סו ע"א), ובה דברי כמה תנאים וכמה אמוראים, הוקדשה להוכחת מסורתם של חז"ל ולדחיית דעתם של הבייתוסים.
לשיטתם של הבייתוסים היו שותפים נוספים במהלך הדורות, ובימי הביניים אימצו דעה זו הקראים, שאוחזים בה עד ימינו. לפיכך נמשך הוויכוח הפעיל בין שני הצדדים, ויכוח שהחל בימי בית שני, גם במהלכם של ימי הביניים. אולם המאמץ לאשש את מסורתם של חז"ל הולך ונמשך עד ימינו אלה, גם בזמן ובמקום שאין בהם עוד צד שני אמיתי לוויכוח.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון