המזבח אינו מקלט!

התנ"ך מעיד במספר מקומות על מקרים שבהם המזבח, או המשכן, שימשו כמקום מקלט. משתקפת מעדויות אלה מציאות שבה ניתן לברוח אל המקום המקודש כדי להינצל מרודף, והרודף יכול להיות גם החוק עצמו. בעולם היווני היו ידועים המקדשים כמקומות מקלט, ואף הכנסייה הנוצרית הקדומה אימצה את הנוהג הזה, וכנסיות שימשו כמקומות מחסה, שיד השלטון החילוני לא רשאית להיכנס אליהם. עד היום הזה נמנעים נציגי חוק מלהיכנס למבני דת. ולא פעם מנצלים פושעים וטרוריסטים את הרתיעה הזו, והעולם ממהר לגנות את השלטון שנכנס בכל זאת למבנים האלה במרדפיו.

התנ"ך עצמו מתייחס למציאות זו בהסתייגות. איננו שומעים על נוהג זה, אלא בשלילתו: "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, יד). אמנם מכלל לאו אתה שומע הן, אבל בשום מקום בתנ"ך לא עוגנה זכות זו בחוק. התנ"ך מכיר בזכות המקלט רק לרוצחים בשוגג, שאין בהם אשמה, ואף מייחד לשם כך ערים שלמות ולא מזבח, שיכולת השהות לצידו מוגבלת מעצם טבעה.

ההבדל הזה מצביע על פער משמעותי בתפיסת יחסי החוק והדת. עבור בן העולם העתיק, האל הוא אל והחוק הוא חוק; מקור החוק במלך ואיננו באלים, גם אם הם מרוצים מהחוק או דורשים שייחקק. בשל כך הרשויות נותרות נפרדות, ואיש החוק הרודף אחרי הנמלט איננו רשאי להיכנס אל משכן האל. שם שורר שלטון אחר. אבל התנ"ך איננו מכיר בהפרדת הרשויות הזו. מבחינת התנ"ך – וזהו חידושו העיקרי על פני העולם האלילי – החוק הוא-הוא הדת. מצוות הדת העיקרית היא לעשות חוק ומשפט, שעיקריו וכלליו נאמרים מפי הא-ל עצמו. עד היום הזה המעשה המרכזי בעולם היהודי הדתי הוא לימוד, ולימוד של חוק דווקא, כפי שבא לידי ביטוי בספרות התורה שבעל פה, חלק אינטגרלי מהתורה כולה. לפיכך יחול החוק גם במקדש, ללא הבדל, והרוצח איננו יכול למצוא שם מקלט.

עם זאת, שלמה מכיר בכך שכמלך משטרו בכל זאת נעצר על סף המזבח. את אדוניה, שלא פשע נגד החוק אלא היווה רק סיכון למלכותו, אין להתיק מקרנות המזבח. למרות זכותו הבלתי מעורערת של המלך להרוג את מתנגדיו ומסכניו, המזבח הוא איזור אקס-טריטוריאלי לדברים אלה. אולם יואב, שנאשם ברצח ולא רק באי ציות למלך, זה דבר אחר, ואותו יוציא שלמה להורג, ואף על המזבח עצמו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929