בלב מזמור נ"ז המלווה תחושת אימה וחרדה, מתחולל מהפך מפתיע. לא בקשת נקם מאויביו בפי דוד, ואף לא בקשת הצלה מידם אלא דבר מה אחר לחלוטין המעורר השתאות ותדהמה.

 

פעמיים בספר שמואל מספר הכתוב על דוד הנחבא במערה מפני שאול המבקש את נפשו. האחת – במערת עדולם ממערב להרי חברון (שמואל א כ"ב), והשנייה במערות עין גדי שבמדבר יהודה (שמואל א כ"ד).

כמה וכמה מזמורי תהילים המתחננים להצלה וישועה ודאי נישאו במערת עדולם ועין גדי באותם ימים, ומתוכם מתועדים שני פרקים מופלאים: האחד פרק נ"ז שלפנינו, והשני פרק קמ"ב.

עיתויו של פרק קמ"ב אינו ברור, וניתן ליחסו לאחת משתי המערות בהן הסתתר דוד. אך לעומת זאת ניכר שפרק נ"ז נאמר בפעם השנייה, בה מסתתר דוד במערות עין גדי, וסביב המערה רובצים אויביו המחרפים אותו ושואפים לקחת את נפשו - "חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה" (ד) - ודמיונם ללביאים לוהטים שעיניהם מזרות אימה "וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (ה).

אף כותרת המזמור: "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם" (א), רומזת לתפילתו של דוד לבל ישחית וימית בעצמו את שאול חרף העובדה ששאול הוא זה שמבקש את נפשו.

אך הנה בלב המזמור המלווה תחושת אימה וחרדה, מתחולל מהפך מפתיע המשווה לו מימד שאין דומה לו.

לא בקשת נקם מאויביו בפי דוד, ואף לא בקשת הצלה מידם, למרות מודעותו למלכודת שהם טומנים לרגליו, ככתוב: "רֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי כָּפַף נַפְשִׁי" (ז), אלא דבר מה אחר לחלוטין המעורר השתאות ותדהמה.

בעיצומה של התפילה לישועה פונה דוד אל ה' יתברך וקורא:
"רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ...
נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה.
עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר" (ו-ט)

ומכאן ועד סוף המזמור אין דוד שת לבו כנגד אויביו מבקשי נפשו, אלא מייחד עצמו להודות ולהלל את בוראו שגדול על שמיים חסדו ועל כל הארץ כבודו.

משתאים, נעמוד נוכח "המהפך" וכולנו תמיהה ופליאה: האומנם נשכחה מדוד הסכנה האופפת אותו, או שמא החליט להתעלם ממנה במכוון כדרך להימלט מאימת המוות המרחפת מעל ראשו?

מסתבר שהמציאות הנפשית שבה שרוי דוד גבוהה ממחשבות אלה כגבוה שמים מארץ. דוד פשוט שרוי באותה שעה בחוויה נפשית אחרת המשווה לכל המציאות פרספקטיבה שונה לחלוטין. העיקר איננו המאבק המתחולל כאן ועכשיו, אלא הניגון הא-לוהי העולה ממנו ומאיר את העולם כולו באור חדש. שוו בנפשכם: באפלת המערה בשעה שאויביו בנפש אופפים אותו, אין דוד מבקש מקום מפלט, ואף לא משיב מלחמה שערה, אלא נוטל את הנבל והכינור לזמר לא-לוהים עליון, ומתוך כך ממילא יאיר היום וינוסו הצללים.

עוד על הנסיקה לגובה מתוך המאבק - ראו לעייל בעיון למזמור ל״ו

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929